אחייני <הכנס-סופרלטיבים-פה> אוריאל שכטר, היה בין האחראיים (בימוי, כתיבה, הפקה, עריכה וכל מה שעוד אפשר לחשוב) לסרט בשם "ואני הייתי צוחק". כאשר אני הייתי בין השחקנים הראשיים בסרט (הדמות הראשית, יוסף, משוחקת על ידי כשהוא אדם בוגר. ומשוחקת על ידי אחייני <הכניסו-עוד-סופרלטיבים-פה> יונתן)
כמה הערות לפני שתצפו בסרט:
- הסרט הזה הוא לא סרט הומוריסטי או כייפי, בניגוד לסרטים כמו (לדוגמא) היחידה לחקירות החומוס (בכיכובו של, בין השאר אחי האהוב שוקי).
- הסרט זכה בפרס השופטים בתחרות היצירה הצעירה של החינוך הממלכתי-דתי לשנת תשע"ב (2012).
- הסרט עוסק בכאב, התעללות של נערים בחלשים מהם, ועם ההשלמה שלנו כאנשים בוגרים עם שדי העבר שלנו. אלה לא נושאים מבדרים במיוחד, אבל כפי שאישתי הסבירה לי פעם – אומנות איננה קיימת בשביל לבדר (ולמרות שהיא יכולה לשמש לשם כך, הרי שזה לא המקרה).
- הערך הבידורי של הסרט הוא שתזכו לראות אותי (אתאיסט שכמותי) מעמיד פנים שאני דתי…
טקסט הטיזר לסרט הוא הבא:
"יוסף עומד להתחתן הלילה עם יעל. אבל לפני כן, הוא חוזר לביה"ס היסודי בו למד, כדי להפגש עם מה שעבר שם; אולי להפגש גם עם עצמו."
צפייה נעימה (ואם לא נעימה, אז לפחות "נוגעת בלב"). תגובותיכם תמיד (המממ, לרוב) נקראות בהנאה:
אני זוכרת את התקופה בילדותי שגם אני הרגשתי ככה בדיוק.
החזרת אותי לימי בית הספר השנואים עלי.
סרט מדהים ,מרגש…. אפילו זלגו דמעות מעיני
כל הכבוד
באמת נוגע ללב. עשוי טוב.
יפה מאוד. אהבתי טל. שחקן מבוזבז, כבר אמרתי…