כשהייתי ילד, אני עוד זוכר שהתחילו לשדר את "מסע בין כוכבים – הדור הבא". ואני זוכר כיצד אחד הדברים שהפרידו בין התוכנית החדשה לישנה היו ממשקי המשתמש שריצפו את כל חללית האנטרפרייז. מדובר היה באינספור מסכים שקופים שהיו חלק מהמסדרות, חלק מהמעלית, חלק מכל מקום שבו היה משטח. בתור ילד זה נראה לי מגניב.
בתור מבוגר (שעד לפני שנתיים עוד התלהב מהיכולת לחבר שני מסכים למחשב אחד) אני מבין שהיוצרים של מסע-בין-כוכבים אפילו לא גירדו את מה שצופן לנו העתיד.
הנה הדגמא יותר טובה:
הסרטון והיצגי נתונים אינטראקטיביים – הדבר שלא הדגימו בסרטון…
מרתק לעבור על הסרטון ולנסות לזהות כמה אלמנטים של אינטראקציה עם נתונים מופיעים בו. מעניין לשים לב שהאלמנטים המרכזיים שמצליחים להציג בסרטון הם של הצגת נתונים, שינוי נתונים מוצגים, וסוג השליטה בהיצג הנתונים (הסרטון מדגים את שלושתם). מעניין להבחין שהסרטון לא מדגים (כמעט בכלל) איתור של נתונים (מלבד החלק שבו רואים מישהו משתמשת במפה ברחוב, אבל לא רואים אותה מוצאת את המפה). זה מעניין מכיוון שזה ממחיש עד כמה הקונספט של איתור נתונים (או ליתר דיוק של מציאה וחיבור בין נתונים שונים – דהיינו linking ו- brushing) איננו קונספט קל להמחשה בסרטון כזה. רוב ההיצגים שהודגמו בסרטון היו של מעבר מהיצג אחד להיצג הבא (בצורות מאד אלגנטיות, אבל של מעבר). בעיני, זה מרתק.
(לינק תודה: תודה לאבא שלי ששלח לי את הסרטון)
כמו רוב הסרטים מהסוג הזה, בטח נסתכל עליו בעוד כמה שנים ונחשוב שזה מאד פרימיטיבי ופיספס לגמרי.
קורנינג הם אחלה חברה. יש להם צלחות סרוויס שמחזיקות יותר זמן משאני חי.
היה חסר לי המסכים על הצלחת כשאנשים אוכלים 🙂
רק 2 תלונות, חוץ מהן הכל מושלם:
1) אין יצור ביקום שיפתח חדשות *מייד* כשהוא קם.
2) אין יצור ביקום שיגיד "כן" לבוס כשהוא בעצמו עוד לא התעורר.
אם זאת למעשה הציפיה אז המסכים הגמישים-שקופים יכשלו.
אנשים רואים את העתיד בהחדרת מחשבים לכל חור ובכל צורה/דרך שהיא.
אני רואה את העתיד בהתפתחות החברה: אנשים שמסוגלים לעצמאות מחוץ לביתם.
קיבלתי.
ובאמת, הם לא הדגימו מסכי מגע על ספלי תה/קפה…
או בתור עדשות מגע לעיניים, שאנשים יוכלו ללחוץ באוויר על משהו שרק הם רואים.
(אני סתם מפחיד את עצמי)