דרק סיברס לוקח סרטון המדגים יצירה של "תנועה" (קבוצת אנשים הרוקדים, לאחר שאיש אחד רקד כמו פסיכי), ומציע תובנות משלו לתופעה:
הלקחים הגדולים של ההרצאה הם:
- כשאתם מתחילים תנועה, התיחסו אל העוקבים הראשונים שלכם כאל שווים. התנועה היא מה שחשוב, לא המנהיג.
- מי שהופך את התנועה לתופעה הם העוקבים הראשונים, לא המנהיג. אם אתם רואים מישהו עושה משהו פסיכי אבל מבריק, תתחילו לעקוב אחריו – זה מה שיוביל לשינוי.
עד כמה המסקנות האלה נותרות באירגון תנועות חברתיות שהן מעבר ל "בואו נרקוד"? אינני יודע… מה דעתך?
הייתי מציג את הנושא הזה בימי עיון וסמינרים למנהיגות!!!!
פשוט נכון ומדהים מבחינה סוציולוגית 🙂
זה טוב באמנות. בריקוד – החוויה נובעת גם מההרמוניה. לכן זה תופס. את התנועה המשמעותית לשינוי שיטת הבחירות/ממשך התחיל קצין מילואים שלא היה פוליטיקאי. עד מהרה הצטרפו לגל שהוא יצר כמה פוליטיקאים, אלא שלהם היתה אג'נדה אחרת. אמנם גם מבחינתם היה מאבק לשינוי שיטת הממשל, אולם הפרטים של התוכנית והשינוי היו שונים מקצה לקצה. התוצאה היתה, שמי שהתחיל את גל ההפגנות בסופו של דבר הפסיק להזדהות עם המאבק (וצר לי שאני לא זוכר את שמו). מבחינתו של הקהל – קהל מתנהג כקהל. האומץ לעשות דברים נובע מהיותם חל'ק מקהל גדול. תחושת ההרמוניה, וההסחפה העצמית. כל אלו קיימים בקהל ברגע שהוא עובר מסה קריטית מסויימת. אבל המנהיג הראשון ואלו שלקחו את ההנהגה ממנו – כאן הפרטים הקטנים היו חשובים. כאן אי אפשר להגיד שהתנועה יותר חשובה מהמנהיג – כי מנהיג משנה ומשפיע על התנועה – בין אם הוא הראשון ובין אם הוא השתלט על ההנהגה.