יש הנאה עצומה בלראות סרטון כזה מבלי לדעת על מה הוא הולך להיות או מה יהיה בו. אך בשביל שתצפו בו נדרשתי לכותרת הפרובוקטיבית (ומדוייקת) אותה ציינתי. הנה הסרטון:
לבקשת הבמאית הסרטון הוסר עד לאחר התחרות. את הטיזר לסרטון ניתן לראות כאן:
ואת הסרטון עצמו אפשר לראות (בחינם), כאן: בקישור הזה – אם אהבתם את הסרטון, אנא הצביעו בעדו עבור תחרות פסטיבל הסרטים breast fest.
ולמי שרוצה הרחבה, הנה הספויילר:
הסרטון "שטוח" מספר על עולם עתידי שבו אין יותר שדיים. כל כך הרבה נשים לקו בסרטן השד עד אשר הוחלט לדכא את גדילת השדיים (ואף האשכים) של כל בני האדם. הסרט מציג אבות לוקחים את בניהם לתערוכת שדיים במוזיאון. בתערוכה האבות מתבוננים בגעגועים בצילומי חזה של נשים, בעוד הילדים לא מצליחים להבין את העולם המוזר ממנו אבותיהם הגיעו.
מדוע כל כך הרבה נשים איבדו את שדיהן? חכו לסוף הסרט ותראו.
ואם ממש אהבתם את הסרטון, ספרו לחבריכם.
קודם כל, תודה על התגובות שלכם ועל התענינותכם בנושא ובסרט. אני מאוד מודה לכם על כך שלקתם את הזמן להגיב. אני אגיב בעברית, למרות שזה לא שפת אם שלי ואני מבקשת מראש סליחה על השגיעות שעלולות לצוץ.
אני לא רוצה, ולא יכולה להתווכח על ההרגשות שלכם כשראיתם את הסרט. אלו הרגשות שלכם. צר לי שיצירה שאני עשיתי גרם לכם כאלו חוויות אך אני מקווה שאיכשהו זה לטובה. הטבע של אומונות הוא שהוא מעלה רגשות ומחשבות שונות בכל אחד. אני מכבדת את הרגשות שלכם ושומעת אותכם.
טל ביקש ממני להגיב אז אני אתן לכם את הראיה שלי על הסרט, ראיה שהשוטפים לעשייה שלו חלקו ולכן תרמו מזמנם וממרצם לעשות אותו. כמו כן, התגובות לסרט עד כו העידו לי שהרבה מאוד אנשים קלטו את הסרט כפי שכוונתי. אני לא אומרת את ה לזלז בדעות שלכם – רק כדי להבהיר שלא מופרח לראות אותו מזווית שונה.
בוא נתחיל מכך שאני אישה – ושאני מאוד מעריכה נשים כבני אדם – כפי שאני מעריכה גברים כבני אדם. אני לא רואה באישה אובייקט מיני וכמו כן, לא רואה בגברים חולי מין.
ודבר שני, אני עברתי סרטן שד לפני שנה. אני עברתי ניתוח, כימוטראפיה, הקרנות, ועוד טיפולים אלטרנטיבים וקונבנציונלים שאני עדין עוברת. אני לחלוטין לא מזלזלת לא בבני אדם שעוברים את המחלה ולא בחומרת המחלה.
אחד מהמתנות שאני קיבלתי מההתמודדות שלי עם סרטן הוא ההבנה העמוקה שיש לי אחריות על הבריאות שלי. שאיך שאני אוכלת, מה אני נושמת ומה אני שמה על הגוף שלי ישפיעו על הבריאות שלי כך או כך. אני לא אשמה בכך שהיה לי סרטן – אך אני יודעת שאני לא חייתי לפני כן בכבוד לגוף שלי מחוסר מודעות וזה השפיע על הבריאות שלי. אני חווה שהרבה מאוד אנשים מרגישים שסרטן "קוראת" happens להם או מחלות "קוראות" ואני אומרת שהם לגמרי מושפעים מאיך אנחנו חיים. אחוזי סרטן השד עולים באופן דראסטי כשחברה נהיית יותר מערבית. מדע עוד לא גילתה בזיוק למה זה כך, אך יש כמה השארות.
אני רציתי להגיד לאנשים – נשים וגברים – מה שאנחנו עושים משפיע על הבריאות. אני בחרתי לעשות את זה בדרך מצחיקה – להשתמש בהומור שחור. הדמויות מוחצנות בכוונה כדי ליצור עולם סאטירי (satire). מכוון שזה נושא כבד – וזה נוגע בדברים הכי בסיסיים של איך אנחנו חיים את החיים שלנו אני הרגשתי שהדרך להזיז את המודעות של אנשים זה בדרך שקצת מצחיק וקצט שוק. הלכתי דווקה לאובדן של השדיים לגברים – כי זה מצחיק. זה גם לא נראה לי מצחיק לראות אישה מתאבלת על כך שאין לה שדיים ולכן לא בניתי את הסרט מדמויות נשיות. זה רציני מידי. ודרך הצחוק, קיביתי לגעת ברגש של אנשים, לאפשר מסר שאחרת רק יראו כמו עוד אזהרה על קופסת סיגריה.
עוד דבר שאני צוחקת עליו בסרט זה העניין של התרופה שלוקחים. הדרך שהיום אנושות יודעת לטפל במחלת הסרטן הוא לעקור דברים בגוף. אני מאמינה שהיום זה הדרך הכי טובה שאנחנו יודעים לטפל במחלה ולכן אני טיפלתי בעצמי ככה. אך אני מאמינה שהגישה בכלל לא הגיונית. כל הגוף חשוב. ואני מאמינה שבעתיד הטיפול יהיה אחרת, שמדע ילמד יותר על הגוף ואיך הוא פועל ואנחנו נוכל לטפל במחלות בדרך שתומך בכל הגוף יותר. אני רציתי ליצור את העולם האסורדי הזה – כדי לתת לנו לחשוב על הדרך שבו אנו היום חושבים לטפל.
הסרט נועד להעלות רגש וליצור מחשבה. אני מקווה שאפילו אם המחשבות שהסרט העלה בכם היו אחרות ממה שאני תכננתי, שהחוויה שימש אותכם איכשהו ועזר לכם לחדד מחשבות, רגשות והיחס שלכם לבריאות או לבני אדם. תודה רבה!
עושה רושם שאתה מופתע מהתגובות, אז אני אנסה להסביר: הסרטון לא מדבר לנשים בכלל. הוא מדבר אל גברים. הוא אומר להם: תפסיקו לזהם את הסביבה, כי אם לא יקחו לכם את הצעצועים שלכם. הסבל האנושי הכרוך בסרטן? פחחח, לא מעניין אותנו. אפילו האנושיות עצמה של הנשים מוטלת בספק בסרטון הזה. מה שחשוב שזה שאנחנו, הגברים, נוכל להמשיך להנות. מפתיע לראות שעדיין יש אנשים כל כך נטולי מודעות עד שלא מפריע להם לעשות סרט שצועק "נשים הן אובייקט מיני ותו לא!".
אהלן דובי, תודה על התגובה.
אני מסכים שהסרט מתייחס להיבט המיני של חזה נשי, אני לא רואה בזה משהו שטוען שזה האספקט היחיד של האישה.
באותה המידה, באפשרותך לומר שהסרט היה מאד פמיניסטי בזה שהוא הציג את הגברים המבוגרים כך שהדבר היחיד שמעניין אותם זה סקס,, ושהסיבה היחידה שהם לוקחים את הילדים למוזיאון זה כדי לראות פורנו בשביל עצמם.
לגבי מסר הסרט – אני חושב שהחזון שהסרט מציג הוא מעניין. באמת שאין בו מקום להצגת הסבל האנושי הכרוך בסרטן. מוצג בו עולם דיס-אוטופי שבו אנשים (נשים וגברים), אינם סובלים עוד מהסרטן. פשוט מעלימים להם את האיברים המיניים מילדות (כנראה ללא סבל).
וכשחושבים על עולם כזה אני בהחלט מסוגל לדמיין את הסצינה שראינו מתרחשת.
אני אשאל את האחראית על הסרט (שלמיטב זכרוני היא אישה), לראות אם היא תסכים להגיב.
אין שום דבר פמיניסטי בהצגת גברים כאנשים שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא סקס, אם הדבר החשוב הוא עדיין הגברים עצמם.
אני יכול לדמיין דיסטופיה כמו שאתה מתאר כמסר מעניין כנגד זיהום אוויר, אבל האופן של העברת המסר הזה – והעובדה שלא מדובר פה על איזה קומיק ריליף אלא על עיקר הסרט – היא בעייתית. ב"תמונות סוציולוגיות" קוראים לזה קניבליזם שמאלני – איך שקבוצות שמאל (ירוקים, אנשי זכויות בעלי חיים, זכויות נשים, זכויות גייז וכו') דורכות זו על האינטרסים של השניה כדי לקדם את הנושאים החשובים להן (PETA היא דוגמא מצויינת לאיך דורכים על קבוצת הנשים כדי לקדם זכויות בע"ח).
למה, למשל, הסרט לא מציג עולם שבו אין סקס (כי, כאמור, אין לגברים אשכים, וגם רחם הוא מקום אהוב על הסרטן), ואיך שגברים ונשים גם יחד עורגים לעבר שבו היה סקס? אותו מסר בדיוק, בלי להדיר את הצופות משותפות ברגש שהסרט מנסה ליצור.
הטענה שצריך לפעול נגד סרטן השד כי אחרת לא יהיו בעולם ציצים להתסכל עליהם היא טענה די דוחה.
הוצאת לי את המילים מהפה.
"פעם כשאישה נכנסה לחדר, כולם בהו בה"
מקומם. כמעט עושה לי חשק שיתחילו לחלק את התרופה הזו.