אישתי הנפלא דבורה אוהבת לכנות את עצמה embodied scholar או "אשת אקדמיה אשר בגופה". מלבד היותה רקדנית מגיל 6, הרי שבגיל 20 היא החליטה לפנות לאקדמיה לתחום (שמי היה מאמין שקיים) בשם ההסטוריה של הריקוד, ענף בהסטוריה של האומנות שלא קיים (עדיין) בארץ, אבל שוקק וחי בארצות הברית (משם היא מגיעה).
עד אשר הכרתי את דב הייתי זר לעולם הריקוד, ושוב ושוב הייתי שואל אותה (ואני שואל עד היום) "למה זה בעצם חשוב?". למה ריקוד חשוב? למה אומנות חשובה?
דבורה נתנה לי אינספור תשובות עד היום, אבל אחת מהן שבלטה הייתה "לא ייתכן עולם של בני אדם שלא תהיה בו אומנות. בעולם שאין בו אומנות (וריקוד) הוא עולם שלא הייתי רוצה לחיות בו".
זו תשובה דרמטית וקצת מהממת, בעיקר בשביל מישהו כמוני שלא חי אומנות על בסיס קבוע.
אך אחת לכמה זמן אני נתקל במשהו שממחיש לי עד כמה דבורה צודקת. והקטע שלפניכם הוא קטע כזה.
הקטע הבא לקוח מסדרה אמריקאית בשם "אז אתה חושב שאתה יכול לרקוד?". סידרת המקור ל"נולד לרקוד" בארץ. בקצרה: אוספים רקדנים, נותנים להם לרקוד, מסננים אותם (דרך שופטים, ואז דרך הצבעות של הקהל דרך SMS-ים) עד שמגיעים ל"רקדן" הכי אהוד על הציבור (שימו לב – הכי אהוד, לא בהכרח הכי "טוב").
הסרטון הבא לקוח מאחד האודישנים שהיו עכשיו בסדרה, והוא מציג זוג הומואים רוקדים ריקוד שלרוב שמור לזוגות מהמין ההפוך.
הריקוד סוחף, נוגע ומרגש באופן שמציג עבורי, סטרייט שרחוק מהסצינה ההומו-לסבית, משהו חשוב לגבי העולם של האנשים הללו שחיים חיי זוגיות השונים (אך דומים) כל כך לאלו שלי.
הנה הקטע:
(התפרסם במקור כאן)
בעיני הסרטון שהפניתי אליו יותר מחמוד – הוא לימד אותי מה בעצם אני אוהב במחול. חפש את המשותף בין שני הסרטונים (שאתה הפנית אליו, ושאני הפניתי אליו). לכאורה אין, חוץ מזה שזה רק גברים, אבל דווקא כאן לא נעוץ העיקר. יש בשניהם את הטוטליות ואת ההתמסרות לסיטואציה – ההזדהות של הרקדן עם היצירה.
ברגע מותח בקולנוע, אני מזדהה עם הסיטואציה ונעשה מתוח. החיבור שלי עם הסרט, כמו החיבור שלי עם העולם כולו – זה מה שחשוב. גם במוסיקה, ההזדהות שלי עם המוסיקה, ההזדהות שלי עם הריקוד (גם אם אני לא רקדן)
זה משהו שיש גם במוזיקה (נטו) ללא ריקוד, ויש אומרים שבעצם מה שיפה במוסיקה, זה הריקוד הפנימי שיש בה.
היכולת שלנו להזדהות עם הסיטואציה קשורה חזק עם היכולת של המבצעים להזדהות איתה. מגוון הסיטואציות יכול להיות רחב. אבל רצוי שזה לא יהיה בנאלי (כלומר שהחוויה תהיה חדשה וקצת שונה מאחרות).
אנחנו לא צריכים להימשך מינית לבני מיננו כדי להזדהות עם הרגשות של הרקדנים ההומואים. אנחנו לא צריכים להיות נשיים כדי להזדהות עם רגשות של אישה בסרט, אנחנו לא צריכים להיות רוצחים כפייתיים כדי להזדהות עם רגשות של רוצח כפייתי בסרט, ובמאי טוב יכול לגרום לנו להזדהות גם עם רגשות כאלו. מספיק שנכיר את התחושה של תשוקה (למשהו – כלשהו). כדי שנמצא את ההזדהות.
אין לי צורך בתובנה שכלתנית לגבי חשיבות האמנות. אבל אמנות שאני אוהב ממלאת אותי באהבה לעולם. באנרגיות. זה החיבור שלי לעולם. וכן – אמנות זה רק דרך אחת להתחבר רגשית לעולם.
ומה הסרטון הבא (בעיני שובה לב) יגיד לנו על אסטטיקה של ריקוד? מדובר ברקדנים לא צעירים, לא מקצועיים כל כך, ועדיין ריקוד כובש. ראו:
סרטון חמוד ביותר עוזי.
ועדיין הוא מבקש שירקדו עם בנות. בו!
אתה צורך אומנות על בסיס יומיומי – אתה אולי לא מודע לזה… כי לא תמיד האומנות נמצאת במוזיאונים או בהיכלים. אבל אם תתעורר בעולם נטול אומנות, אתה תשים לב, מאוד.