"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה" – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ"ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס "העיר" לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ'יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.
גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה"מותג" הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: "הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?". בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה "מורים", מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)
מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).
וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של "המורה" בארץ יכול להיות משמעותי.
ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה"ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה ("סיפורו של ויל הנטינג" הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה"ב (אובאמה, קלינטון וכו') מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)
גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על "מורים" (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.
ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה). מי יודע, אולי.
אולי גם זה היה משפיע על תקציב המורים. אולי אנחנו האזרחים היינו לוחצים על פוליטיקאים לתקצב יותר את מערכת החינוך אילו תדמית המורה הייתה יותר "ראויה" בעינינו לכסף. מי יודע, אולי.
אשמח לקרוא את מחשבותיכם בנושא.
אסיים את הפוסט הזה במענה על השאלה שהוצגה בסרטון – "איזה מורה זכור לי שהשפיע עלי בילדותי".
תשובתי היא ד"ר יוסי באומהקר. האיש המוכשר הזה לימד אותי לבגרות בביולוגיה. השיעורים שלו היו ברמה שונה מזו של כל מורה אחר אצלו למדתי. השיעורים היו מתחילים בזמן, והוא היה מתחיל לרוץ על החומר, להסביר דברים – בקצב שאיתגר אותי יותר מכל שיעור אחר. כל כך הערכתי את שיעוריו, שבעקבותיהם לקחתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורס "מבוא לביולוגיה". ואני אף יכול לומר שבבואי לבחור את המסלול שלי לתואר שני, השיעורים שהיו לי איתו השפיעו על בחירתי ללכת למסלול של ביוסטטיסטיקה. אז יוסי, אני מאמין שיום אחד תגיע לפוסט הזה, אז דע לך שאני מעניק לך תודה רבה. אתה בפירוש אחד מהאנשים שעיצבו את חיי.
ואם אתם בטוויטר (או בלוגרים) שרוצים לכתוב על הפוסט הזה, אשמח אם תכתבו משהו קצר על מורה שהשפיע לטובה על חייכם. ועל המשקל של "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן" הרי שגם מיתוג (מחודש של מורים) אשר יכול להזדקק לאלפי מודעות ומסרים יכול להיות ויתחיל בטוויט אחד קטן.
יוסי הוא אחלה מורה,הוא מורה שמלמד בצורה מעניינת יותר משאר המורים ואני תלמיד בכיתה ט' בבית הספר בו יוסי מלמד ואני רואה את השינוי שיש בכיתה בין שאר השיעורים לשיעור של יוסי ובנוסף הוא מורה מצחיק שזורם עם התלמידים שלו.
מעניין עוד יותר לראות סטטיסטיקה נפרדת לגבי כיתות ז' עד ט'. ההתרשמות שלי שלילית לגבי סיפוק המורים בשכבות האלו. נראה לי דווקא די הגיוני שיהיה סיפוק של מורים מהעבודה לקראת הבגרויות או בגילאים צעירים. גם סיפוק מהעבודה של גננות נראה לי הגיוני.
אני ממש לא מסכים איתך בעניין ה"שחיקה".
יש מורים טובים ויש מורים גרועים. מעט מאוד מן המורים הגרועים באמת משתפרים עם השנים. אבל מורים טובים רק משתבחים עם הגיל. היכולת לעמוד מול כיתה וללמד חומר היא לא מיומנות פשוטה בכלל. אתה צריך להיות קצת בדרן, קצת שחקן, כריזמטי, ובטוח בעצמך. ובעיקר בעל נסיון. הרבה נסיון. לניסיון האישי הזה אין תחליף בהוראה. המורים הטובים ביותר שהיו לי היו ה"זקנים". והצעירים הנמרצים שמגיעים ומבצעים נסיונות על גב הילדים לא תמיד עושים להם טוב.
ועוד דבר: יש מרחק מאוד גדול בין בית ספר כ"בית חרושת לציונים" (דבר רע) לבין בית ספר שלומדים בו חומר. לעזור לילד להתמודד עם החיים – לזה יש לו הורים. ללמד אותו קריאה כביתה והיסטוריה – בשביל זה יש לו בית ספר.
אתה צודק לגבי תכונות המורה הטוב שמנית. שיעור טוב בעיני התלמידים מורכב גם ממופע סטנדאפ.
בעניין "שחיקה", אתה בהחלט יכול לא להסכים. וכאן נשאלת השאלה האם אתה מורה? האם התנסית בהוראה? כמה שנים?
ולעניין אחר: בית ספר בכית חרושת לציונים.
כאן אני רוצה לשתף אתכם בדילמה מסויימת. מדברים על בית ספםר כמכשיר להקניית ערכים. אבל אף אחד לא אומר (ולהערכתי לא יודע) כיצד באמת מקנים ערכים לתלמידים. שיעורי חינוך: אני לא בטוח שעושים את העבודה. ה"ערכים" שהתלמידים רואים הם אלה שמציג האדם העומד מולם ולאו דווקא המורה. מה כן עושה את העבודה? לדעתי לפחות, ערכים מוקנים בצורה לא הכי מודעת. המורה מביא את עצמו כמות שהוא. גם אם יש לו ידע תיאורטי נרחב בהוראה, כל זה מתגמד לעומת הדמות שרואים התלמידים מולם בשיעור. זה לדעתי יכול להוות מודל לחיקוי, ולא שיעורי חינוך מובנים. ומכאן שכל שיעור, תנ"ך, ביולוגיה, ספרות, מתמטיקה יכול להיות שיעור חינוך. מכאן שבית חרושת לציונים – אני לא בטוח שזה דבר כל-כך נורא.
תודה, יוסי
נושא מעמד המורה, קשור לדעתי, יותר מהכל, עם מעמד האינטלקטואליה בחברה הישראלית. בחברה בה תואר דוקטור שאיפה אופיינית לילד, גם מורה לא תהיה שאיפה מקובלת לילד. ועל זה צריך לעבוד הרבה יותר קשה.
הכל נובע מהמירוץ המטורף אחרי השגים. חבל שאנחנו לא מנהלים את אותו מירוץ באותה עקשנות אחרי הפיכת הנוער ובוגרים לבני אדם !
יש מספר דברים שאני חושב שראוי להגיב אליהם.
הדבר הראשון שמקומם אותי ביותר הוא: "שחיקת המורים". מעניין שמושג השחיקה המקצועית נתפס בעיקר בהקשר של הוראה. לא נמצא את המושג (לפחות לא כפי שהוא רווח בהקשר זה) במקצועות אחרים כמו עריכת דין, רפואה, ואפילו לא במקצועות שירותיים כגון עובדי בנק ועובדי מדינה. כשאני שומע את צמד המילים האלה עולה בעיני רוחי האסוציאציה של עבודת מכרות.
אני לא אומר שאין שחיקה מקצועית בקרב ציבור המורים, יש ויש. וכאן יש לעמוד על הסיבות לכך.
1. מספר התלמידים הגדול בכיתות. במדינות בהן ציוני מבחני המיצב הגבוהים ביותר, מספר התלמידים המקסימאלי בכיתה הוא קבוע בחוק ועומד בד"כ סביב ה 25 בתיכון וסביב ה- 20 ביסודי. בארץ, כיתה "רווחית" היא כיתה שיש בה 37 תלמידים (!) לפחות. מתחת לזה, יש לתמרן עם התקציבים בצורה כזו שהנפגעים העקריים הם התלמידים.
2. שיטות הלימוד. מקובל שיש דרגות שונות של לימוד: שינון מהווה את הרמה הבסיסית ביותר ואילו סינטזה את היכולת הגבוהה ביותר (שבה תלמיד יכול לדון באופן אינטלגנטי על נושא הלימוד). כאשר התקציבים מוגבלים, מס' השעות השבועיות לתלמיד הולך ופוחת עם השנים, שמים דגש על שני סוגים של למידה: א. למידה באמצעות חוברות (מצב שאני קורא לו: "שיטות עוקפות מורה") כנראה כדי לנטרל את השפעתו המזיקה של המורה (ר' תנאי קבלה עגומים למקצוע ההוראה, והעובדה שחלק ניכר מהאנשים הבוחרים במקצוע זה עושים זאת מתוך נוחות ולאו דווקא מתוך אידיאולוגיה); ב. דילוג על שלב השינון ולימוד ישיר של רמת הסינטזה. וכאן אנו עדים למצב שבו לתלמידים ניתנת הרשות להביע דעתם על כל נושא שבעולם מבלי שיהיה להם רקע בנושא זה. כתוצאה מכך תלידים המביעים את דעתם מצפים שיתייחסו לדעתם זו. כאשר לא מסכימים לדעתם של תלמידים הם רואים את הענייין כאילו לא מקשיבים להם. בעיני תלמידים: הקשבה לדעותיו של תלמיד פירושה הסכמה עימו. ואני נתקל בתופעות אלו יותר ויותר. דבר זה מחלחל גם אל ההורים. ואלה מצידם נותנים גיבוי מלא לתלמידים. מכאן שהמורה ניצב לבדו במאבק על חינוכו של התלמיד ועומד מול שתי חזיתות: התלמידים וההורים. וזה במקרה הטוב. ישנם סתי-ספר ששם ההנהלה מכבדת את דעתם של התלמידים אפילו יותר מזו של המורים, ובהם המורה עומד מול חזית שלישית: ההנהלה.
3. טיפול בליקויי למידה. אני לא רוצה להכנס לנושא של האם ההקלות וההתאומות הניתנות לתלמידים אכן מוצדקות. (מצד אחד אכן ישנם לקויי למידה הזקוקים לכך, מצד שני כל מיש יידו משגת מצליח להשיג הקלה כזו או אחרת לבנו/ביתו). אני רוצה להכנס לנושא של הטיפול בכך. מתי מורה אמור לחטפל בלקוטיי למידה? בהפסקה שלו. מזה שמן רב שהפסקה של מורה היא זמן המאפשר לתלמידים לפנות למורה באלות משאלות שונות. למורה יש בקושי זמן לגשת לשירותים, לשתות קפה, ולהתרענן לפני השיעור הבא. אני רוצה לראות לקוח של בנק פונה לפקידת בנק בזמן ההפסקה שלה מתוך ציפייה לשירות מלא. ודבר נוסף: רוב ההקלות של לקויי למידה הן תוספת זמן במבחנים. מה שיוצא מזה הוא שמורה הבוחן תלמידים, חייב להשאר עם לקויי למידה (או אלה הזקוקים לבחינה בע"פ, עם תום בצלצול – כלומר בזמן ההפסקה שלו, ולעיתים קרובות גם על חשבון תחילת השיעור הבא. שוב\ על חשבון ההפסקה של המורה.
לסיכום: שחיקת המורים נובעת מתנאי עבודה קשים ללא השוואה למקצועות אחרים.
אני אגיב רק לגבי ההערה שלך לגבי לקויות הלמידה.
הערת הערה ניבזית הטוענת כי מי שיש באמתחתו את המצלצלים קונה לילדו את האיבחון.
אני אמא לילדה בכיתה י', כבר 10 שנים אנחנו שוחים בכל הסחלי הזה הנקרא מערכת חינוך ו 10 שנים אנחנו נלחמים במערכת מחורבנת המתייגת את לקוי הלמידה כטיפש, עצלן, מעמיד פנים ועוד מיני סטיגמות דומות.
אתה מתהדר בתואר ניורופיזיולוג אם כך אתה חייב לדעת כי מוחו של האדם פועל באופן מופלא ועצמאי ואינו מוכן לקבל הוראות כאשר אינו מסוגל להוציאן אל הפועל.
בשל ההכשרה הקודמת שלי כבר בתחילת כיתה א' ראיתי כי הילדה יודעת בדידים ולא חשבון. משמע, הצבעים לא הגיעו יחד עם שיומם. כשפניתי למורה היא טענה כי הילדה עצלנית. כמה נוח ונפלא לתייג ילד בכיתה א' בתחילת השנה.
את האיבחון האחרון ביצענו בכיתה ז' בוצע על ידי ניורופסיכולוג בעל תואר ד"ר כמובן ועוד תארים נילווים באותו נושא.
הילדה אובחנה כדיסקלקולית ברמה גבוהה וקיבלה פטור מהבגרות במתמטיקה. בד בבד עם האבחנה בתת המבחנים של וקסלר הציון הנמוך היה 12. משמע הילדה בעלת אינטלגנציה מעל הממוצע !
כאשר הילדה קיבלה את האיבחון ודנה עימו עם המאבחן אמרה :" אז אני לא מטומטמת וטיפשה"
המשפט הזה סיכם 6 שנים רעות מאוד במערכת קלוקלת שכל מה שעושים שם זה לבכות כמה קשה להיות מורה וקשה לשמור ולהשתין ועוד.
לפי תגובתך ניתן להבין כי כאשר שמעת על החוק החדש המונע הנשרה זעמת, הרי קשה מאוד לעבוד עם ילדים אחרים הנמצאים בקצה העקומה. נכון ?
מתביישת שמורה בישראל מתבטא באופן הזה !
זה שיש לך תואר ד"ר לא הופך אותך לאדם טוב יותר מאחרים בעלי קשיים !
צילה,
אני חושב שהגזמת קצת בהשתלחות שלך. יוסי באומהקר לא אחראי לתלאות שעברה הבת שלך. יש לו לפחות תלמיד אחד שטוען שהוא היה המורה שלו לחיים (גם לבנותייך יש כאלה, אני מקווה) והוא לא צריך לספוג את ההשלכות שלך.
אני הראשון להכיר בחשיבות של אבחונים ובטיפול שתלמידים לקויי למידה (גילוי נאות: אשתי היא מורה המתמחה בתחום, אני סתם מורה לשעבר ובביתנו פועל מרכז למידה לתלמידים ובוגרים בעלי לקויות).
התופעה של "קניית" אבחונים הצטמצמה מאד בשנים האחרונות (ושאפו למשרד החינוך על כך) אבל היא עדיין קיימת פה ושם. אין בסיס למה שכותבים כל מיני "מבינים" בעיני עצמם (נ. שטרסלר ובני ציפר הן שתי דוגמאות מהשבוע האחרון) על כך שכל תלמיד שטוען שקשה לו מקבל הקלות ומאידך, יוסי מאיר פה בעיה נכונה:
יש הרבה תלמידים שזקוקים לאבחון וטיפול ולא מקבלים אותו ומולם יש (מעט) כאלה שמקבלים התאמות ללא הצדקה ממשית ויש לזה כמובן קשר הדוק למצב הסוציו-אקונומי של משפחת התלמיד.
צילה שלום,
ראשית, תלמידים בעלי לקויות למידה אינם עצלים וטיפשים. וזו אחת הדרכים שבה לקות למידה מתבטאת – פער גדול בין יכולות ביטוי בע"פ (או לאחר הקראה וכד') לבין יכולות ביטוי בכתב (או יכולות ביטוי אחרות). גם לי יש בן בעל לקויות למידה רבות.וגם אני מכיר את המשפט שביתך אמרה שסיכם 6 שנים רעות מאוד במערכת החינוך. כך שואני מכיר את הנושא משני צידי המתרס. מצד שני, בתי ספר לא תמיד ערוכים לטפל בלקויות למידה. ואני חושר על דברים שכבר אמרתי: לעיתים, הארכת זמן נעשית בד"כ לתוך ההפסקה עם רעש גדול של התלמידים במסדרונות ובחצר, מבחן בע"פ נעשה גם הוא בסביבה שהיא רוחוקה מלהיות שקטה ונינוחה.
אני לא חושב שהשתמשתי במונח הנשרה ששמת בפי. אבל מאחר וכתבת, אתייחס לכך. הנשרה, לעניות דעתי, ואולי גם באופן האידיאלי, אמורה לאפשר לתלמיד מתקשה מסגרת מתאימה יותר עבורו (ואני לא בהכרח מתכוון למסגרת חלשה יותר, אלא למסגרת מתאימה יותר). מסגרת כזו תאפשר לתלמיד (כמו גם לבן שלי) להשיג את המקסימום ואפילו יותר מכך. הנשרה היא חלק "מהחיים האמיתיים" שבהם משבצים אנשים לפי יכולתם להשתלב במסגרת מסויימת. אני לא רוצה לרפות את ידייך (להיפך, אני רוצה לאחל לך ולבתך הצלחה מלאה בכל אשר תפנה), אבל מסגרות אמיתיות כוללות בין השאר מבחן תיאוריה לנהיגה (וכמה קשה זה היה לבן שלי), צו ראשון וכל תהליך הגיוס (והבן שלי היה צריך ממש להילחם כדי להגיע ליחידה הקרבית שרצה, משום שהשאלות ששאלה החיילת בת השמונה-עשרה במהלך הצו הראשון, לא היו מובנות לו והיא קבעה לו דפ"ר וקב"א מאוד נמוכים). בית ספר, במידה מסויימת היא חממה, ואני חושב שבית ספר צריך להיות דומה יותר לחיים האמיתיים. תלמיד שמגיש אלכוהול לחבריו, למשל, בטיול שנתי, צריך לעמוד מול מערכת החוק, ולא רק מול המנהל, הרכז, והמחנך בגיבוי של הוריו. אבל זו רק דעתי.
ויחד עם זאת, אולי באופן הפוך לחלוטין, תלמיד שרופאו רשם לו ריטלין, אשר מגיע אלי ואומר לי שהוא מעדיף לא לקחת ריטלין כי זה יעשה אותו ישנוני, והוא מקווה להחזיק את עצמו בשיעור ולנסות בכל כוחו להיות בקשב, כמובן שאהיה סלחני לגביו (ואף אעריך אותו יותר על המאמץ הזה) יותר מאשר לתלמיד אחר. אבל שוב זה רק אני.
יוסי
טל שלום,
ראשית, תודה על שהפנית אלי את הקישור למאמר. קראתי אותו בעיון כמו גם את התגובות.
כמורה אשר מוזכר בכתבה אני רוצה לגיב. אני מאוד מרוצה מהעיסוק בהוראה. אני מאוד לא מרוצה מהשכר והתנאים הנלווים לעבודתו של מורה (ממש כמו בגרף, אני נופל היטב לתוך הסטטיסטיקה).
אישית, מעולם לא למדתי ביולוגיה בתיכון, וכשעמדתי בפני פרשת הדרכים שבה הייתי אמור לבחור את "התמחותי לחיים", התלבטתי בין פיסיקה לביולוגיה. פיסיקה כי אהבתי, ביולוגיה כי אף פעם לא למדתי. בסופו של דבר הלכתי על ביולוגיה – שאותה כזכור לא למדתי (וזה אומר משהו על מערכת החינוך).
כתלמיד משומעמם בתיכון, לימודי הביולוגיה הבעירו לי אש בעיניים והפכו מעניינים יותר ויותר (עד כדי כך שלא הפסקתי ללמוד עד שסיימתי Ph.D בנוירופיזיולוגיה). ואני זוכר כיצד הדהיטם אותי הפער בין העניין הרב שאני מגלה במקצוע זה, לבין השיעמום העז שתקף אותי לאורך כל התיכון. העניין בנואש העלה אצלי את הצורך להעביר את זה הלאה. בהתחלה בהרצאות בודדות במגרות כמו "נוער שוחר מדע" ואחר-כך כדרך חיים בהוראה, ובהרצאות במוסדות שונים להשכלה גבוהה.
עד היום, ההוראה היא תהליך אהוב עלי ביותר. ממלא אותי באנרגיות. מדהים בעיני לראות איך נוצרת הבנה (ולא רק שינון – אם כי שינון חשוב לא פחות) בתוך פרק זמן קצר של שיעור.
מה לא מוצא-חן בעיני? הרבה דברים. למשל התביעה שמורה אחראי לשלמותו הגופנית של תלמיד במהלך שהו7תו בבית הספר או בפעילויות שונות כגון טיולים. תארו לעצמכם תלמיד שמצביע כדי לצאת לשירותים. איסור על יציאתו של תלמיד איננה נכונה. מצד שני אם התלמיד מחליט לא לחזור לשיעור, קופץ מעל הגדר וחס וחלילה נדרס, הרי המורה שהוטציא אותו לשירותים אחראי לכך. אם שני תחלמידים מרביצים זה לזה בהפסקה, המורה "השומר" אחראי לנזקים הפיסיים שלהם. תארוו לעצמכם לדוגמה פקידה (למשל במשרד הרישוי או כל משרד ממלכתי אחר) שאחראית על כך שהאנשים העומדים בתור לא ילכו מכות. תארו לעצמכם רופא, שאחריא לכך שאנשים במיון לא ישתוללו. אני לא רוצה להרחיב, ואני חושב שכוונתי מובנת.
לסיום אני רוצה להעלות דו שיח בין שני אנשים ששכחתי את שמם:
א. במה אתה עוסק?
ב. אני מורה כבר 30 שנה?
א. אתה מורה 30 שנה, או שנה אחת 30 פעם?
אני מקווה להיות מורה 30 שנה.
יוסי
טל,
בתור בוגרת תואר בחינוך (אוניברסיטאי ולא במוסדות יעודיים לכך אומנם..) אם אורינטציה ברוריה לתחום, צפיתי מהצד בעמיתותי לתואר- שבחרו בהוראה במערכת החינוך.
זהולא מדגם מייצג, אך העובדה שמתוך כ-50 נשים צעירות, אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שהלכו מתחושת שליחות ולא ממניעים אחרים. מטרידה בעיני.
יש כל כך הרבה דברים שצריכים להשתנות במערכת, וכמעט בכל רובד אפשרי.
אך השאלה האמיתית שלפי דעתי צריכה להענות לפני עיסוק בתדמית המורה הינה מה משמועותו של ביה"ס בעידן בו אנחנו חיים היום. וכל עוד אין תשובה ברורה וחד משמעית- אנחנו כחברה, מוצאים את עצמנו מתבוססים בשוליי הבעיה ללא פיתרון.
פוסט מעניין. לדעתי הסובייקטיבית בהחלט, הנובעת מהיכרות קרובה עם שתי מורות בסך הכל, חלק גדול אם לא רוב המורות מאוד מרוצות מעבודתן. הסיבה המרכזית לכך היא כי זו משכורת שנייה סבירה במשפחה, בעלת תנאים תעסוקתיים יוצאים מן הכלל כגון קביעות ושבתון, שמאפשרות להן למלא את תפקידן הנתפס כנשים – היינו, לטפל היטב בילדים שלהן עצמן. שתיהן אגב מורות מדהימות עם תחושת שליחות רצינית, שהיו יכולות בקלות ללכת להיות מתכנתות או מהנדסות.
הוראה צריכה להיות מקצוע שאפשר לפרנס ממנו משפחה בכבוד, אחרת אין לנו תקומה.
טל,
לפני שמתחילים לעסוק בנושא ולהגיב ניתן להבין כי עדיין אין לך ילדים במערכת החינוך הממלכתית .
כאמא לשתי נערות, כיתה ז' וכיתה י', אני תמהה עד כמה ניתן להתיחס לסקר ברצינות.
נראה כי הסקר נערך על ידי מילוי שאלונים-דיווח עצמי. מסתבר כי המורים ידעו מה מטרת הסקר ועל פניו המספרים מראים כי הארטיפקט חשוב ביותר נמצא כאן, רציית הבוחן, כלומר המורים ירצו שיראו אותם באור חיובי לכן יענו כי באו למקצוע מתוך שליחות.
בפועל בשטח הדברים לא כהוויתם. כמו בכל מקצוע במשק גם כאן ניכרת עייפות החומר לאחר שעוסקים עשרות שנים באותו דבר. המורות שלי משנות ה 80' היו המחנכות של הגדולה שלי ושל הקטנה-כיום.
אין סיכוי כי אותה אחת הנמצאת במערכת משנות ה 80' המוקדמות וה70' לא חווה נפילות.
כמו כן, יש לתת את הדעת ליחסם של המורים והמערכת לילדים בעלי לקויות למידה שמן הסתם דורשים מהמורים עט יותר מהתלמיד הממוצע, והמורים לא ששים לקראתם בכיתה.
לא הייתי ממהרת להיחס לסקר כאל אורים ותומים ובטוח שלא לדברי של אדון מפרסם, הרי הוא מונע מתוך מניע אחד, כסף !
היי צילה.
את מעלה כמה דברים והרשי לי להגיב.
1) ריצוי הבוחן –
אשמח אם תסבירי לי מאיפה הסקת שהמורים החליטו "לרצות את הבוחן" ולנסות לשמר איזשהו דימוי של "המורה הגאה במלאכתו". כי ממה שאני קראתי על הסקר, לא ברור לי מה יכול להוביל אותך להסיק את זה.
הרי באותה מידה אפשר היה לצפות ממטפלים סיעודיים גם כן לרצות "לרצות את הבוחן" ולשמר איזשהו דימוי של "המטפל הסיעודי הרחום". אבל זה לא מה שהנתונים הראו.
התופעה של "ריצוי הבוחן", מופיעה לרוב כשהשאלות מועברות בעל פה, וברור לנשאל שיש מי שמאזין לתשובתו (זה תופעה ידועה בסקרי בחירות, בעיקר כשמשווים נסקרים לפני הבחירות ולאחריהן).
ופה, אם באמת אנו הנשאלים באמצעות טופס, אני חושד שהתופעה שאת מדברת עליה (של ריצוי הבוחן) לא אמורה להיות משמעותית במיוחד.
2) מורים שחוקים –
כשאת מתארת את ההתרשמות שלך מהמצב בשטח לפיו המורים הם זקנים, עייפים ושחוקים – הרי שאני מזדהה איתך. גם לי יש את הדימוי הזה בראש. עם זאת, אני לא יודע עד כמה החוויה שיש לך מהמורים דרך הילדים שלך היא משקפת לחברה הישראלית (שהרי את רואה את המורים בבית ספר מסויים, שלא ברור עד כמה הוא משקף את כלל מערכת החינוך. מה גם שמורים ממורמרים עלולים להיות יותר רועשים ואז ליצור אצלך את הרושם שיש יותר מהם).
אני בהחלט חושב שיכול היה להיות שאילו היינו מבצעים את השאלונים ובודקים אותם לעומת גילאים (או שנים במערכת החינוך), היינו מקבלים את המגמה שאת מתארת (ירידה בשביעות רצון עם השנים, עקב שחיקה). אך לצערי הנתונים הללו לא עומדים לרשותנו כדי להוכיח את השערתנו.
אגב, גם יכול להיות שהשחיקה מתבטאת בתיסכול מהשכר, אבל שללא קשר שביעות הרצון מהעבודה נשארת דומה.
גם נשים לב לזה שהנתונים פה לא מדדו תפוקה, ולא בדקנו איזה קשר יש בין שביעות רצון מהעבודה, שחיקה מהעבודה, שביעות רצון משכר – וביצועים בעבודה (שזו שאלה רצינית איך בכלל מכמתים אותם).
והנושא של לקויות למידה זה בכלל עולם בפני עצמו.
ברצוני לומר שאני לחלוטין לא מתייחס לסקר הזה כאל אורים ותומים.
מה שכן רציתי זה להעלות את השאלה השיווקית שנוגעת למעמד המורה בארץ, היות וזו הפעם הראשונה שבכלל נתקלתי במחשבה הזו – דהיינו: שיש חשיבות לשיווק המקצוע, ולא רק למתן השכר (ואולי אף שיש קשר בין מיתוג המקצוע לשכר).
ולגבי האדון מפרסם שמונע מכסף – זה לא מוריד בעיני מערך הטיעון שלו.
*אכן אין לי ילדים במערכת החינוך.
טל
נעבור סעיף סעיף יהייה פשוט יותר.
1 רצית הבוחן- אתה כסטטיסטיקאי חייב לדעת כי כאשר הנבדק יודע מה בדיוק מטרת המחקר ולא משנה מה הדרך בה המחקר נעשה, שאלונים, ראיונות, מעבדה וכו'- מכות החשמל אתה מכיר את הדוגמא בטוח.
תמיד תהייה נטיה לרצות את הבוחן ו/או את הסובבים. לכן בדיווח עצמי אני סקפטית שהמורים עשו הכל כדי להראות את מה שציפו מהם.
2 שחיקה, אמנם נתתי את הדוגמא של בתי הספר בנשר. אבל זה נמצא בכל הארץ כולה. היום במיוחד כאשר המורים מנסים להאחז במקום העבודה למרות הכל ולא מפנים את המקום לצעירים שבאו נלהבים זה עקב עכילס של המערכת.
לראיה, האדון העומד בראש אירגון המורים לא מוכן לפתוח את התפקיד לבחירות כלליות שמא חלילה יודח-נקודה למחשבה.
לסיכום:
בשנות ה 90' המוקדמות למדתי הוראה בסמינר גורדון בחיפה. איתי למדו כל מי שלא התקבל לחוגים אחרים באונ' תנאי הקבלה היו מגוחכים, בגרות בלי ממוצע-העיקר הזכאות ומבחן סף מטופש שאין אחד שלא היה עובר. אחרי שהתנסתי במערכת הזו הבנתי שכדי להיות מורה מתוך שליחות מומלץ שלא אמשיך שם מכיוון שאין חיה כזו ואם היא קיימת היא בסכנת הכחדה. ואותן בנות שלמדו איתי אז היום עובדות כמורות במערכת, כמה הן מקצועיות ? זו השאלה שצריכה להיבדק.
היום לאחר תואר בקרימינולוגיה אני יכולה לערוב כי אני יודעת ומודעת הרבה יותר מהרבה מורים על נפש הילד והמתבגר כשזה לכשעצמו חשוב מאוד עד מאוד.
אולי המורה להיסטוריה יודעת טוב ממני היסטוריה. אולם, להבין מה מקור ההתנהגויות של הילד והמתבגר ולעזור לו חשוב יותר מידע בהיסטוריה, שהרי בתי הספר אינם אמורים להפוך לבתי חרושת לציונים !
צילה,
אם הייתה הטיית רציה היא הייתה מופיעה גם בשכר. אך היא לא. ייתכן בהחלט שמורים מרוצים מהעבודה ולא מהשכר כיוון ששכר הוא רק אחד המרכיבים בשביעות רצון מעבודה.