לפני זמן מה צפיתי בהרצאה המקסימה של קרל אונורה (בטד). ההרצאה אורכת 20 דקות ועוסקת באיטיות. בחשיבות של לקחת את הזמן כמתכון לאיכות חיים. למי שממהר לראות אותה, הנה היא כאן:
היום נתקלתי בכתבתו של גל מור בווינט "לאן אנחנו ממהרים?" שגילתה לי 3 נקודות מעניינות:
1) הספר של קרל תורגם לעברית: "בשבח האיטיות" יצא ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן
2) הרעיון שקיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. (כך כותב קרל) – נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה
3) האמירה ש"אנשים הם איטיים ומבריקים". לדוגמא שצ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון.
מעבר לשלושת הנקודות הללו – נקודה אחת הלמה בי לאחר שסיימתי את המאמר: את המאמר "לאן אנחנו ממהרים" קראתי מתחילתו עד סופו. וזה דבר שכמעט ולא קורא עם מאמרים של ווינט (וכשחושבים על זה, במאמרים בכלל שאני קורא באינטרנט).
איך אני מסביר את זה? ובכן, זה מזכיר לי ניסוי שבוצע, בו השערת המחקר של החוקרים הייתה שככל שאנשים יותר מודעים להיותם בני-תמותה, כך הם ינטו יותר להיאחז בנורמות התרבותיות שלהם (כביכול, בגלל שהנורמות התרבותיות שלהם מספקות להם נחמה כנגד המורטליות). והדרך שבה בחנו את ההשערה, הייתה לבחון את הפסיקות של שתי קבוצות שופטים, אשר לאחת מהן ניתן שאלון לפני קביעת פסקי הדין. השאלון שנתנו להם נבנה כך שיועד להזכיר לקוראיו את היותם בני-תמותה (איך אתם חושבים שתמותו, מה תרצו שיעשה בגופתכם לאחר מכן וכו וכו). באותה צורה, זה מזכיר לי גם ניסוי שדיווח מאלקול גולדוול בספרו BLINK – שנתנו לאנשים שאלונים שהשפיעו על המיקוד של אנשים, מה שהשפיע על ההתייחסות שלהם לאירועים מאוחרים יותר.
וכל זה מוליך אותי דווקא לטוני רובינס, והרצאתו המרתקת (גם כן בטד, גם כן הרצאה של 20 דקות).
אחת הנקודות שטוני מתאר היא שהדרך להשפיע על חווית המציאות שלנו היא על ידי בחירה במה מתמקדים, איזה משמעות נותנים למאורע – ומשם נגזרים הרגשות שלנו, שמהן אנו גוזרים פעולות. פשטני, ללא ספק – אבל את הרצאתו של טוני שמעתי כמה וכמה פעמים. ועל אף שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שהרצאתו מאד פשטנית, הרי שמהקשבה נוספת (ונוספת), הגעתי למסקנה שהאיש מבין טוב על מה הוא מדבר ויש דברים בגו. אגב, הנה ההרצאה:
ומה השורה התחתונה של כל המלל ששפכתי היום ?
השורה התחתונה היא שאם קפצתם עד לסוף הפוסט הזה, כדי לראות את השורה האחרונה – כדאי שתחזרו ותקראו את הכל מההתחלה.
הי טל,
אוקיי, קצת על הנושא של "שבח האיטיות". נראה לי שהבעיה קשורה לשני דברים:
א. עידן ה- "עודף חשיפה למידע".
ב. מצד אחד הטכנולוגיה מאפשרת לבצע דברים במהירות גבוהה יותר. מצד שני, התחרות כיום הרבה יותר קשה ולכן אם מהירות הביצוע של הדברים גדלה, גם הציפיות מאיתנו מואצות בהתאם ואף יותר.
חלק גדול מהפתרון הוא בניהול זמן נכון. סיפרת שאתה קורא במהירות את מרבית הטקסטים. זה נכון גם לגבי, אבל בעבר הייתי ממש "מכור" לעניין וזו לא התמכרות באמת, אלא תוצאה של תאוותנות יתר לידע. אני לא יכולתי לקרוא את כל מה שהגיע לידי ועניין אותי בקצב שבו המידע הגיע אלי, אז עסקתי ביחוד בסינון מידע. רק בשלב מאוחר יותר צמצמתי את כמות המידע הנכנס במחיר של הפסד של מאמרים מעניינים, מתוך ידיעה שממילא לא אספיק בימי חיי לקרוא אחוז משמעותי מהמאמרים המעניינים שאני נתקל בהם והזמן שאני משקיע בסינון וקבלת מידע מקוצר מוגזם. בסופו של דבר במידה רבה זה עניין של ניהול זמן נכון, וחלק מניהול זמן, זה צמצום של תאוותנות יתר, והכרה של מגבלות הזמן, כמו גם חלוקה נכונה בין המחוייבויות שלך לצרכים שלך והיכולת שלך לאחד ביניהם.
בשבילך "זמן איכות" זה ללכת לאט ולהקשיב להליכה. בשבילי "זמן איכות" זה ללכת ולחשוב. כך או כך זה זמן איכות.
זה לא אומר שהאטה היא לא דבר מומלץ לאלו שנמצאים במירוץ. המירוץ לא מתאים למבנה שלנו כבני אדם.
לגבי אנתוני רובינס, יתכן שהמיקוד שלנו היה שונה. בכל מקרה רק אדייק שממה שנראה לי שהוא הדגיש, הוא שם דגש על הבנת המוטיבציות של האנשים מתוך הבנת הצרכים שלהם (הוא חילק לשישה סוגים) ומערכת האמונות שלהם (על זה הוא דיבר פחות אך לא מתוך הפחתה בחשיבות).
ואכן יש קשר בין האינסטנט שדיברת עליו בתחילת הפוסט והאיבוד של המשמעות הרגשית, זו שמשפרת את איכות החיים, וגם את העומק של הדברים ואת היכולות שלנו, שדיברת עליהם בהמשך.
לא התכוונתי בטענה שלי להחמיא וגם לא לבקר, וגם לא התכוונתי שאין קשר בין הדברים, רק לציין משהו ששמתי לב אליו. עם כבר מחמאות אז בהחלט הרבה פוסטים בבלוג שלך מעניינים אותי.
אהלן עוזי.
איזה כיף לקבל כזו תגובה מפורטת – תודה 🙂
לגבי הפיסקה הראשונה שלך – אני מסכים לחלוטין. אני רק אוסיף שהמאמר של גל הזכיר לי שאני עושה הרבה יותר קריאה מרפרפת מאשר מעמיקה – וזו אחת הנקודות שרציתי לחלוק בפוסט שלי. אז הנה הדגשתי זאת.
לגבי הקשר בין קצב הליכה וחשיבה – הטענות שלך נכונות – אם יצא שבילבלתי בכתיבה – התנצלותי. אני גם רוצה להוסיף עוד משהו חשוב לגבי קצב הליכה: יש הליכה איטית שנובעת מזה שהראש חושב (וגם יש חשיבה מהירה, מזה שהראש חושב). יש עוד הליכה איטית, והיא היותר אהובה עלי – מדובר בהליכה איטית שבה אתה "מקשיב" להליכה. הייתה לי בזמנו התכתבות קצרה ונעימה בנושא עם דינה ראלט, בפוסט שלה "איך שומעים מוסיקה ומה זה עושה לנו?". ראה:
http://www.notes.co.il/dina/35299.asp
שם קישרתי בין מה מוזיקה עושה לנו, לכך שאני חושד שתנועה מסוגלת לעשות לנו את אותו הדבר.
אך שוב, כשם שאי אפשר להנות ממוזיקה כש"ממהרים לסיים איתה כבר", כך גם קשה להנות מהליכה (למרות שרצוי להיזהר מהפלגה בהשלכות שאני מבצע כאן בין מוזיקה לתנועה).
לגבי אנטוני רובינס – בהרצאה הספציפית שלו אליה קישרתי – אני בפירוש חושב שאחת הנקודות המשמעותיות שהוא מעלה (לפחות בעיני), היא החשיבות של לקיחת אחריות על המיקוד שלנו, ועל המשמעויות שאנו נותנים לדברים שאנו מתמקדים בהם.
ואני מסכים שלכל הסוגיות הללו יש השלכות על המניפולציות שמבצעים קוסמי, מהפנטים ו-NLP-יסטים למיניהם על הלקוחות שלהם (מניפולציות במובן החיובי, כמובן). אך דווקא לזה רובינס פחות מתייחס בהרצאה זו (ועוד לא הקשבתי להרצאות אחרות שלו – אך אני אנחש שגם על זה הוא בטח הפליג מתישהו בדיבור).
ולגבי זה שנגעתי במליון דברים שקשורים קצת אך הם שונים למדי – אני אקח את זה כמחמאה וביקורת – ותודה לך על שתיהן.
שילוב של שתי יכולות.
חייבים לחשוב מסודר, וזה אומר לא לדלג על שלבים וזה אומר לחשוב לאט ויסודי.
מצד שני, אנחנו חשופים לכמויות אדירות של מידע, וזה אומר יכולת סינון מהיר של מה לקרוא ועד כמה להתעמק. זו קריאה מהירה. כך הרבה פעמים אנחנו מסננים מה שאנחנו רוצים להתעמק בו.
החשיפה הרבה לתכנים קצרים עלולה לפגום בנטיה הבריאה להתעמק בדברים אבל אין רע בקריאה מהירה בהרבה מקרים.
לגבי קשר בין איטיות ועומק מול איכות חיים, יש כאן שני דברים מעורבבים משהו.
א. הליכה מהירה (לאחר ארוע קשה) מול הליכה איטית בעת חשיבה. זה עניין שנובע מכך שתשומת הלב שלנו לא יכולה להיות נתונה ליותר מדי דברים בו-זמנית. הליכה מהירה ממקדת את תשומת הלב יותר שם ולכן מסירה את תשומת הלב מדברים אחרים. חשיבה לוקחת את תשומת הלב מההליכה, ואז היא נעשית יותר איטית.
ב. חשיבה רגועה בהחלט תהיה טובה יותר. אין ספק כי יותר קל לזכור כאשר יש משמעות רגשית לדברים. עצם העיסוק האיטי יותר מגדיל משמעות רגשית, כיוון שהוא לוקח יותר תשומת לב. גם עיסוק בבעיה מטרידה (ולאו דווקא במובן השלילי. זו יכולה להיות בעיית מחקר מרתקת) יגרום לכך שנזכור את הפתרון טוב יותר.
הנקודה של אנטוני רובינס היא פחות בלתת משמעות של דברים ויותר להבין כיצד אנו פועלים מתוך המשמעות שנמצאת בדברים אצל האנשים. ברגע שאתה מבין את המשמעות שאנשים נותנים לדברים אתה יכול להשפיע עליהם, וזה נכון גם להשפעה שלך על עצמך. עוד עניין שאתה נוגע בו זה משהו שקוסמים משתמשים בו הרבה. העובדה שמצד אחד תשומת הלב שלנו לא יכולה להיות ביותר מדי דברים בו זמנית, ומצד שני דברים שקורים ועוברים לידנו מבלי שנשים אליהם לב, משפיעים עלינו, דרך אסוציאציות, בין אם מודעות ובין אם לא מודעות.
בקיצור, נגעת כאן במליון דברים שקשורים קצת אחד לשני אבל הם שונים למדי.