השאלה הזו מעסיקה אותי מהיום שבו בניתי את בלוג הוורדפרס הראשון שלי (שאני עדיין צריך לעדכן לו את העיצוב).
אחי האהוב שוקי, פירסם פוסט בשם "עד שבאו לקחת אותי" כשהמסר הוא שאם אני (את או אתה) לא תירתמו למצוקתם של אחרים, אז גם לא יעזרו לכם במצוקה שלכם.
וכבר בתגובה הראשונה, מבטא "מרמיט" את דעותיהם של בוודאי אינספור קוראים "אני קורא טקסטים כאלה כל הזמן, ולפעמים אפילו כותב אותם, והשאלה שחוזרת ומנקרת היא: אז מה לעשות? מה לעזאזל אפשר לעשות?"
ואת הפוסט הזה, אני כותב כי אחרי מחשבה רבה, אני מאמין שיש לי תשובה. התשובה היא:
- ספרו לאחרים על בלוגים מעניינים: לאנשים שמכירים בלוגים ושלא מכירים, בשיחה או בבלוג שלכם.
- גלו לאחרים שאפשר לפתוח בלוג: בין אם זה על פלאטפורמה חינמית כמו בלוגלי, ובין אם זה בלוג עצמאי.
למה אני מאמין בזה ככלי לשינוי חברתי, אני מנמק בהמשך הפוסט וברשותכם אני אוותר על הרבה הסתייגויות לדברי (למרות שיש לי הסתייגויות, ואני בטוח שיש גם לך) ואשאיר מקום לדבר עליהם בתגובות. ההסתייגות היחידה שכתוב היא שמה שאני כותב אינו חקוק בסלע, אלא מבטא את דעתי הצנועה בלבד.
1: אי אפשר להשפיע ישירות. צריך להפנים ולהשלים עם זה שאי אפשר להביא לשינוי פוליטי באמצעים ישירים. מדוע? בשל אותה תקרת זכוכית שכולנו מתנגשים בה שוב ושוב. בגלל שכללי המשחק הפוליטי בנויים כך שראשי ממשלה שכמעט 99% מהאוכלוסיה לא מעוניינים בהם, יכולים להרשות לעצמם להישאר בשלטון. מכיוון שכיחידים בחברה אין לנו יכולת להשפיע.
שינוי משמעותי במפה הפוליטית בישראל (ולצורך העניין, בכל מקום אחר בעולם) – תלויה אך ורק בנכונות של אוכלוסיה אזרחית שלמה להירתם למוביליות חברתית (כפי שהכוסית מרבה לכתוב). אבל תחת כללי המשחק הקיימים, אין לנו יכולת להירתם – משום שאנחנו, כאוכלוסיה למול השלטון שלה, מפורדים.
2: הפתרון – לשנות את חוקי המשחק.
מה אפשר לעשות כדי "להציל את המדינה"? תשובה: לשנות את חוקי המשחק הקיים. לא של המערכת הפוליטית, אלא של אופי הקשרים בין אנשים בחברה.
כל האנשים שמחפשים תשובה ל "מה אפשר לעשות", רוצים היו לשנות את האנשים ואת האוכלוסיה. ונתקלים שוב ושוב במציאות שכל איש שיווק נתקל בה – לשנות דעות של אנשים זה קשה.
התשובה שלי איננה שצריך לשנות אנשים – צריך רק להציע לאנשים עוד אפיק תקשורת. איזה אפיק – בלוגים.
הפתרון שלי לבעיות החברה כיום, היא לקדם את זה:
- שמי שעשוי לרצות לכתוב בלוג – שיכתוב (אם לא בלוג עצמאי, אז אני ממליץ על בלוגלי).
- ושמי שעשוי לרצות לקרוא אותו – שידע על קיומו ויקרא אותו !
3: למה דווקא בלוג
אני טוען שבלוג עשוי להוביל לשינוי חוקי המשחק, ולא פורום/וויקי/"אתר אישי"(איכס)/רשת חברתית. בגלל שתוצר לוואי של הכתיבה של בלוג, היא הפיכת הכותב ליישות חברתית/פוליטית קטנה – אשר משפיעה (באופן בעל פוטנציאל השפעה פוליטי) על הקוראים שלו.
בעוד שהמטרה הראשית של בלוג היא ניהול "יומן תוכן" (בין אם התוכן הוא בלוג אישי, בלוג חברתי או בלוג מקצועי). הרי שכמאמר מרשל מקלהאון, "המדיום הוא המסר". כתיבה של תוכן, מושכת קוראים (שחלקם בלוגרים). והאינטראקציה בין בלוגרים וקוראים היא מעגל נוסף של מערכות יחסים. מערכות יחסים שאינן מוגבלת גאוגרפיות (קוראים אותך ממקומות שונים בארץ ובעולם), ואינה מוגבלת מבחינת הזמן (יכולים לקרוא אותך אחרי שבוע או אחרי דקה)
(בתמונה: דוגמא למיפוי הקשרים בבלוגוספירה הישראלית לקוח מכאן. וגם לשרון יש סמינר שלם לומר על מיפוי הבלוגוספירה)
לכל מערכת יחסים סטנדרטית שיש לנו עם משפחה וחברים ועמיתים (כזו שאנו מנהלים בפגישות וטלפונים ואימיילים), יש השפעה פוליטית/חברתית. אנחנו משפיעים האחד על השני ולהשפעה יש השלכות פוליטיות/חברתיות. אבל בבלוג זה אחר – בלוג מגיע ליותר אנשים, מיותר מקומות, בזמן שנוח להם. התוצאה: לבלוגר יש מעגל השפעה רחב (יותר אנשים) ועמיד (אפשר לקרוא שוב ושוב) מאשר היה לו רק דרך האמצעים הישנים (החוץ-רשתיים).
בעצם המעורבות שלך בבלוג, אתה מתחבר לאנשים. בעצם ההתחברות הזו לאנשים – יש פוטנציאל לאנשים, שמכירים אחד את השני באופן שאפשר לכנותו אינטימי, להתחבר לכדי משהו יוצא דופן – משהו שיכול לשנות את החברה.
4: ניסוי מחשבתי – כמה צריך ?
אני לא יודע, אני שואל אותכם: כמה בלוגרים צריך ? כמה קוראים צריך ? בשביל שנעבור מסה קריטית של אנשים, כדי ששינוי חברתי יהיה ?
- אם כל אזרח ישראלי היה קורא בלוג – אתם באמת חושבים שהחברה הפוליטית שלנו הייתה נראית אותו הדבר? (ולא משנה איזה בלוג)
- ומה אם רק עשירית מהאוכלוסיה בישראל היו קוראים בלוג ? זה היה מספיק ?
- כמה בלוגרים צריכים להיות כדי שעשירית מישראל יקראו אותם ?
5: עוד בלוגים ישפיעו באופן שאינו לינארי – אלא סינרגי
ההשפעה של מסה קריטית של בלוגרים וקוראים היא סינרגית (= הסכום גדול מסך חלקיו).
כרגע, הבלוגוספירה לא שינתה את תחושת חוסר האונים הפוליטית שלנו – כי המצב באמת עוד לא השתנה. כיום, אפילו אם כל הבלוגרים היו משתפים פעולה וכותבים בעד מפלגה מסויימת – אין מספיק כותבים וקוראים כדי שיתרחש שינוי. ואפילו אם יש כבר מספיק בלוגרים וקוראים, הרי שהם אינם מכירים מספיק, רשת הבלוגרים עוד צריכה להתגבש.
6: איפה תהיה רוויה ?
זו שאלת מליון הדולר. אולי יש רק 50,000 אזרחים במדינה שירצו לקרוא בלוג ? ואם זה כך, אולי זה לא מספיק.
אבל מה אם יש כמה מיליונים ? אני לא – אבל לפי קצב הגידול -אנחנו נדע יותר בקרוב מאשר אנו חושבים. (ואני מתעלם מכך שככל שהאוכלוסיה הצעירה תתבגר – המצב ישתנה)
7: מה הסיכום.
אם נגיע למיצוי הבלוגרים והקוראים הפוטנציאל באוכולוסיה, האם זה יספק מספיק קשרים כדי שאנשים יוכלו להעביר גל של שיתוף פעולה ? אני לא יודע, אני מת לגלות. מה דעתכם ?
היי אלכסנדר.
ישבתי בכנס מרתק על עתידנות לפני כמה שבועות, והרצה שם זיו קיטרו, שהעלה הרבה רעיונות מקסימים לגבי הדרך שבה עלינו להתנהל כחברה. רעיונות של שיתוף ואחווה ואנושיות.
ובסוף, חבר שלי, שישב לצידי, טען בפני המרצה והנוכחים – שהוא סקפטי. שאלנו מדוע הוא סקפטי, ותשובתו הייתה שאת אותם הדברים כבר האנושות, כתרבות, ניסתה כמה וכמה פעמים – וזה ניגמר די רע.
הוא לא שומע משהו שלא נוסה בעבר, וזה יוצר אצלו פאסימיות.
אומר לך שהמילה "מהפכה", כשלעצמה, איננה מספקת אותי. המנגנון הקיים היום הוא מתפקד. ואנשים מאד אוהבים דברים ש "מתפקדים". הם לא ממהרים להשמיד אותם, אפילו במחיר של אי נוחות מתמשכת.
ועל אחת כמה וכמה, כשהאלטרנטיבות הנראות לעין, אינן בהכרח עדיפות. (עיין ערך, שמהפכה יכולה להסתיים בהחלפת הון ושילטון, אך זה עדיין יהיה המודל. או שלחילופין, דיקטטורה – רעיון שאיננו מספיק דמיוני עבורנו בארץ).
כך שאם לסכם – מילותיך מביאות תיסכול, מוצדק, מהמצב הקיים. אך לא מציגות זרע לשינוי. והזרע היחידי שבידי להציע, בכנות, היא זו שכתבתי בפוסט זה – של הפצת תרבות האינטרנט.
פשוט מתוך תקווה ש"המדיום הוא המסר", ושהמסר הטמון במדיום האינטרנט – הוא של שיתוף פעולה חברתי, שיאפשר פריסה של תשתית תרבותית/פוליטית/עיסקית/חברתית – שתהיה שונה באופן משמעותי מזו הקיימת היום.
והשאלות הגדולות שנמצאות בראשי, בעודי כותב שורות אלו, הן:
1) מה יהיה התהליך שיוביל ליצירת שיתופי פעולה, רחבי היקף, של אנשים – על בסיס האינטרנט.
2) מה מונע משיתופי פעולה *רחבי היקף* (!) להתרחש כבר, דרך האינטרנט ?
3) איזה מטלות ניתן לבזר אל ההמונים, ואיזה לא. (שאלה קריטית לכל הנושא של כלכלת קוד-פתוח).
אזוז להתפרנס קצת 🙂
טל.
טל,
עוני:
אנשים שבשבילם עוני זה מישהו שזרוק ברחוב עם בטן נפוחה ומחטט בפחי האשפה,אז לא!!!!!!! שזה לא ככה,אין הרבה כאלה בישראל אבל יש המון, אם לא רוב האנשים, אנשים שעובדים ולא גומרים את החודש,אנשים שעובדים במקצועות חשובים ומבוקשים,ויש עוד הרבה מקומות עבודה שבהם הבעלים מגלגלים מליונים ונותנים לעובדים שלהם,(ואני לא מדבר על עובדי הניקיון של המקומות האלו) להרויח מעט מעל למינימום,(ושלא נדבר על המינימום בישראל),ככה בלי בושה,בלי למצמץ,וזה הכל תחת הסיסמא "עסק" ,והמדינה יושבת מהצד ולא עושה כלום,(זה ברור,הם חברים כולם, הון=שלטון) שניהם רומסים אותנו(מעמד הבניים)בכל דרך אפשרית,בזמן שהם מנפחים להם חשבונות ולוקחים את זה לקבר.
אין מנוס מלהתחיל איזה שהיא מהפכה כמו ואפילו יותר מהפנתרים השחורים,
אין ספק שהשלטון כאן ביחד,יד ביד עם בעלי ההון מדכאים את העם.
אהלן אלכסנדר.
אתה מביא רצון כן, שזה מבורך. אינני יודע האם מה שחסר הוא "האדם שיתחיל לסובב את הגלגל". אני מרגיש שאני כבר מכיר אנשים שמנסים לסובב את הגלגל – אבל בתחושה שלי, תרבות הרשת צריכה עוד להתפתח – לפני שאנשים יוכלו לשתף פעולה באופן שאני מתאר דרך הרשת.
ובטח יש עוד מחסומים שאיננו חושבים עליהם עדיין.
הזמן יגלה (וכשהזמן יגיע – אני בטוח שבלוגרים רבים, ואני ביניהם), נכתוב על זה 🙂
טל.
שלום טל,
אני חושב שכל מה שכתבת כאן יכול להיות דרך ואולי אפילו הדרך היחידה לשנות ולהשפיעה,אבל איך זה יכול להתבצע?מתי?אני חושב שכבר צריך להתחיל איזה שהו מהלך אפילו אם יביא רק כמה מאות של אנשים,המהפכה צריכה כבר להתחיל,היום עכשיו,לא לחכות יותר,ככל שתתחיל יותר מוקדם ככה יתווספו יותר אנשים,ברגע שאנשים יראו שיש משהו שזז,נע לכיוון כל שהו ככה יותר אנשים יצתרפו,מה שקורה היום זה שכולם מדברים על לעשות 'ככה' או לעשות 'ככה' ומדברים על מה שצריך לעשות אבל לא עושים כלום,ברגע שמישהו יתחיל לסובב את הגלגל ככה יצטרפו יותר אנשים כדי לשמור שהגלגל הזה לא יפסיק להסתובב,ויותר מזה ,יבאו עוד אנשים כדי לסובב אותו יותר מהר כדי להניב תוצאות ומהר.
אני חושב שיש הרבה אנשים שרוצים לשנות(אפילו שהם קוראים בלוגים)ורוצים להשפיע,להחליף,ולחיות במדינה יותר טובה,ללא בעלי הון שקובעים לנו איך לחיות,ורומסים אותנו,
אבל,אין את מי שיתחיל לעשות את הצעד הזה,זה שייתן את הפוש הראשון לגלגל הזה שיסתובב.
וכן,יש המון דרכים להוריד את השלטון,כמו החרם הזה שכתבת כאן,אני חושב שזה אחד מהרעיונות הטובים.
מצד שני אני מאוד מפחד שהעם מפחד מלהפסיד את מה שכבר יש לו(אפילו אם זה מעט)
או שבכלל אין לו מספיק כוחות כדי לזוז,כל אחד שקוע בבעיות שלו ומנסה לפתור אותם.
אהלן אברום רותם. וואו, כתבת הרבה ויש לי מה להגיב, אבל זה כנראה יהיה פחות ממצה מכפי שהייתי רוצה, אז התנצלותי על כך 🙂 .
בעצם, עיקר תגובתך עוסקת ב"להציל את המדינה". אני מסכים איתך ש "להציל את המדינה" איננו מוגדר היטב. אני מסכים ש"מצב המדינה" הוא מורכב, ושכל רדוקציה שלו להאם הצלחנו או נכשלנו "להציל את המדינה" – הוא שיטחי ורדוד (אני גם מסכים שהתייחסות יותר שקולה ומאוזנת של עשיית טוב "בביתך שלך" היא, באופן כללי, הדרך הנכונה).
למה בכל זאת התייחסתי אליו – כי מדובר בעניין של תחושה. יש כרגע תחושה ציבורית רחבה של מצוקה. ראה לדוגמא, את המכתב של הילדה מכיתה ח', שפורסם בבלוג מורים אתמול:
http://www.blogmorim.com/?p=37
הטקסט של הנערה משקף היטב את תחושת המצוקה שעוטפת אנשים רבים סביבנו. בכתיבה שלי אני מנסה להציע זווית ראיה אחרת לתחושה הזו – איזשהו "מיתוס" אם תרצה, שיכול (לאמונתי) לעזור למצב כולנו.
מה המיתוס שלי *לא* אומר:
אני לא אומר שכל אחד צריך לפתוח בלוג
אני לא אומר שאם כל הפעילים הפוליטיים סביבנו יפתחו בלוג אז יתרחש שינוי.
מה המיתוס שאני מציע *כן* אומר:
המיתוס אומר שכאשר יבוא האיש עם החזון והתעוזה לעשות שינוי – הוא צריך להפיץ את המסר שלו להמונים. הדרך שלו, נכון לכיום, עוברת דרך התקשורת המסורתית – אשר נשלטת על ידי בעלי השררה.
צריך הרבה הון כדי להעביר מסר להמון. והמיתוס שלי אומר שלא מעניין אותי מה הפתרון שאותו בעל חזון יציע, מה שמעניין אותי זה שברגע שהוא יגיע – הוא יוכל להעביר את המסר שלו לכל מדינת ישראל בקלות.
והדרך שבה זה יכול לקרות, הוא אם כולם היו "מחוברים" ברשת, באופן שכיום הם לא מחוברים.
הרי לפי כלל 6 הצעדים, כל אימייל יכול להגיע לכל אדם בארץ תוך 6 משלוחי אימיילים. בפועל, אנחנו בעידן שבו אימיילי שרשרת נחשבים ספאם (ובצדק). האפיק הזה לתקשורת המונים, בדרך אבולוציונית ברורה – נחסם.
הדרך היחידה שאני מאמין בה כיום, כאלטרנטיבה ראויה – היא תקשורת מבוססת רשת של בלוגרים.
כל בלוג לא צריך יותר מאשר 50 קוראים. אבל אחרי שהבלוגים יהיו מספיק מגוונים (ממש לאו דווקא בנושאים פוליטיים), הרי שיותר ויותר אנשים יכנסו לרשת וילמדו להשתמש במערכות הנל – ובזמן שבו הציבור, כציבור, ירצה להתגבש – הוא כבר ידע מעצמו שהוא מסוגל לעשות זאת דרך תשדורת על רשת בלוגרים.
אני ארחיב את תגובתי עכשיו במייל תגובה לאורי אמיתי.
שלום טל. אני חש בכנות שלך וברצון הכן שלך "להציל את המדינה", וזאת באמצעות בלוג. האם זה אפשרי? לדעתי אין משמעות לשאלה כזאת.
אנו חשים, כל אחד מאיתנו "שיש לעשות משהו כדי להציל את המדינה".
אז בוא בקיצור נמרץ נביט ניכחה על סוגיה זו:
(1) לא כל אחד בא עם ייעוד ויכולת באמת להשפיע על החברה. לא כל אחד, גם אם הוא חש צורך בלתי נשלט ללהג כמה המצב לא טוב, יש לו את ה"משהו" שבאמת ישפיע בסופו של דבר. צריך להיות לשם כך דחף ויכולת ואופי מאד מסוימים כדי באמת להשפיע. לא רק ללהג, לצעוק בצמתים, במכתבי קוראים, בערבי שבת בסלון או בבלוג לשם שינוי. לא, אין כאן שום שינוי. הרי המסה הקריטית שאתה מחפש…. זה קצת לא רציני, תודה. נראה לך שכל אחד ישב ויקרא את הליהוגים של השני? כמה יקרא? 10, 50, 100…? אז עד עכשיו אומרים, ומעכשיו יש יותר מהדברים שאומרים (בעצם מקטרים עד כדי יבבות) מתועדים בבלוגים. אז מה? האם זה ייתן שינוי? ממש לא… זה חלום באספמיה שגימיק טכנולוגי ששומר אתה דברים במדיה שניתן לקרוא/ לשמוע, אותם, ברשת מפוארת של קשרים כמו שצרפת כאן יעשו באמת שינוי. שינוי בא ממשהו עמוק, אמורפי, איזה תובנה או מנגנון תת קרקעי של החברה בלתי מובן. לא קיטורים… וזה מוביל לסעיף 2:
(2) עד שתשים לעצמך ייעוד "להציל את המדינה", במקרה הטוב זה לא יעשה גלים ולא יגרום לכלום, עם 50 אלף או 150 אלף. איזה מן ייעוד זה "להציל את המדינה". להציל ממה? הרי המדינה זה מנגנון ענק, של אינסוף בני אדם עם דחפים ורצונות שונים, ומגנונים שונים, שיוצרים את המצב. מה כל כך רע לך שאתה בא "להציל". להציל ממה בדיוק? ס'תכל סביב בעולם, כולם באותה קלחת. חברה של יותר מדי פרטים משהעולם יכול לשאת – צורכים אנרגיה שהולכת וכלית (נפט, מים, מזון, אוויר…), של יותר מדי אידאולוגיות ילדותיות של "להציל" מבלי לראות את התמונה הגדולה. כל אחד "מציל" את מה שקרוב אליו וחושב לו וליקיריו, גם אם זה על חשבון אחרים… בקיצור לכל אחד "הצדק" שלו האבסולוטי שאין בילתו, ללא היכולת באמת לראות את הכל, להבין, לזהות את המנגנונים שמפעילים את העולם והחברה…. והשנאה, הרשעות, האטימות, אי הכיולת הביסית כל כך להינכס לנעלי האחר…
וכאן אני חוזר לתחילת דברי: אם זה אפשרי, אל תציל שום דבר. אם תצליח לעורר, לעודד את אלה, שיש להם את הדחף והיכולת באמת לשנות ולהשפיע על התנהלות החברה דיינו. אם יש לך היכולת לתת ביטוי לאלה שמבינים בגדול שחברה זה ערימה של פשרות איומות, מכנה משותף נמוך אך הכרחי כדי לשרוד יחד, מבלי לפגוע באחר… אולי זה ימריץ במשהו את התהליכים האיטיים להחריד של שינוי, ואין משמעות אם זה לטובה או לרעה, כי זה סובייקטיבי לגמרי כזכור.
ס"ה, ביננו, אם יש אפשרות לכל אחד לאמר את דבריו, להתחלק, להתבשם בדברים של אחרים ולבשם, לכעוס ולשאוב עידוד… מה צריך לשנות כאן בדיוק? הרי זה אידיאל שהורינו, וודאי דורות אבותינו אפילו לא חלמו ולא חזו בכלל.
אז קצת צניעות, הרבה אהבה ואורך רוח, לא "להציל", אלא למצוא את הדרך לאנשים שבאמת יכולים, כל אחד בתחומו ודחפיו, להביא את תהליכי השינוי למקום בו כל אחד מאיתנו קצת פחות חושב על עצמו, קצת פחות דורך על רגלי הזולת, קצת פחות חושש וקצת פחות קנאי… דיינו.
בכל מקרה, כיף לראות אתה דחף שלך ומיומנות היישום…
אהלן "המתוקה שלך".
לגבי תפקידו של בלוג – נתת תיאור שכנראה מקיף הרבה בלוגים (ובכך, אני לא בטוח מה ערכו של התיאור).
ולגבי מה שבלוג מאפשר לעשות, אני ללא ספק מסכים איתך בכך שאין ספק שבלוג מאפשר לקהילה (בגדלים משתנים) להתגבש סביבו (או איתו – במקרה של רשת בלוגרים).
עם זאת, אני שב ושואל – האם את מאמינה שמצבנו כחברה היה ניראה אותו דבר, אילו כל מדינת ישראל הייתה על הרשת, קוראת לפחות בלוג אחד ?
(ואם לא כל מדינת ישראל, אז כמה אחוז מהאוכלוסיה צריכים לדעת להשתמש ברשת, ובאיזה רמה – כדי שמוביליות חברתית תוכל להתגבש ?)
תפקידו של הבלוג הוא ליצור סביבה בו האנשים יוכלו להביע את דעותיהם ואת עולמם מבלי שזכות הדעה תיפגע. בנוסף לכך, הבלוג מאפשר לך ליצור קהילה שאותה תנהל ותדאג להם.
רעיון שקופץ למקרא התגובות שלכם – האם אפשר ליצור שנוי פוליטי בישראל באמצעות חרם צרכנים?
כלומר: ראש הממשלה הוא לא עסק, אבל הוא היה חבר במשרד עורכי דין. יש לו בני משפחה שיש להם עסקים, יש לו חברים שיש להם עסקים (ושכרגע יש להם יותר קול ממה שיש לנו)
אפשר להחרים את כל החברים והקרובים של ראש הממשלה
חרם צרכני רציני על אחד מהתומכים של מפלגתו הקיקיונית בטח יזיז משהו.
עידכונון: לאחר פירסום הפוסט, איש טוב חשף אותי ל powerline. בלוג פוליטי בעל השפעה מרחיקת לכת בתרבות האמריקאית (בוודאי מוכר לחלקכם, אך לי לא). להל"ן העמוד עליו בוויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Power_Line
אהלן שוקי.
אני מסכים שהשאלה שהעלית "אם פעילות פוליטית חוץ פרלמנטרית בכלל יכולה להשפיע ?" היא אכן חשובה. ואני גם מסכים עם התשובות שאתה מציע של: התאגדות, חרם צרכני והשפעה על רווחיות של עסקים.
מה שאני מנסה לדבר עליו, זה על מספרים.
לבלוגים שלנו מגיעים אנשים במאות. גם אילו כולם היו נרתמים לכל אחד מהפתרונות שהצעת, עדיין מדובר בכוח פוליטי זניח.
השאלה שאני מעלה היא – כמה גולשים צריכים להגיע לבלוגים בכלל, כדי שמתוכם יגיעו לבלוג כמו שלך, כדי שכאשר ישנה אוולה חברתית אמיתית – הם יוכלו להירתם ביחד לביצוע פעולה חברתית.
זו השאלה שמעניינת אותי. כי זו נקודת שיווי המשקל לשינוי חברתי. האם צריך את כל אוכלוסיית ישראל בבלוגוספירה לשם כך ? חצי מהאוכלוסיה ? מאית ? כמה ?
לכן, במקביל לשאלה "כיצד לשנות" – אני זורק כפפה – איך להביא לכאן (לבלוגוספירה) עוד אנשים. והרי, "כאן" זה לא חוג חברתי או מפלגה פוליטית. כאן זה בסך הכל ערוץ שיח הכי פלורליסטי, עצמאי (וזול) שיכול להיות – לקהל רחב של אנשים.
ושוב אני מדגיש, אני לא מאמין שבלוגים פוליטיים יביאו "לכאן" אנשים. מה שיעשה את זה, הוא אינספור בעלי אינטרס, כל אחד מצרכיו – שיבואו לכאן, כי כאן יש כסף, אנשים, ידע. וכשכל אלו יהיו "כאן" – אז המפה שמתארת כיצד מידע זורם בחברה -תשתנה לבלי היכר.
וכזה יקרה – האם זה יספיק ? אני רוצה לקוות שכן.
אבל יותר מזה – אף אחד, באף בלוג, לא נתן לי משהו יותר טוב להאמין בו. ובכך שהפצת אמצעי תקשורת בין אנשים יכול להביא לשינוי – בזה, אני לפחות, מסוגל להאמין.
אני חושב שאתה מחמיץ את השאלה החשובה יותר, שהיא לא האם הבלוגים יכולים להשפיע אלא אם פעילות פוליטית חוץ פרלמנטרית בכלל יכולה להשפיע – במיוחד במדינה כמו ישראל שבה ראש ממשלה מכהן נתמך על-ידי 3 אחוזים מהציבור ולא חושב לרגע שזו סיבה לפרוש.
אני חושב שהדרך הנכונה לפעול היא לא בהשפעה על הפוליטיקאים – שפשוט מנותקים לחלוטין מהציבור ולא אכפת להם מה אנחנו חושבים – אלא באמצעות התאגדות, חרמות צרכניים ופעילויות אחרות שיש להן השלכות על שורת הרווח של עסקים. מנהל בעסק, בניגוד לפוליטיקאי, מגיב מהר מאד לפעילות שפוגעת בעסקיו.
ככלל, פעולה או הימנעות מפעולה, משפיעים במובן שהם עצמם יוצרים מציאות. כלומר, הפגנה למען זכויות עובדים אולי לא תמיד עוזרת, אבל לשביתות ותביעות בבתי הדין לעבודה או לחרמות צרכניים יש השפעה מוחשית בשטח. עבור סוגים כאלה של פעילות (ולא רק) הבלוגים מהווים פלטפורמה אידיאלית.
אני לא חושב שיש חסם למספר האנשים בישראל שעשויים להתעניין בבלוגים ולקרוא אותם, אלא רק למספר האנשים שעשויים להתעניין או לא בנושא ספציפי שיש בו עיסוק בבלוגים.