מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים "המקצוענים" ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו').
מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.
מה שיפה כאן הוא שאני לא "נאלץ" לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.
אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.
מפרסום סמוי לגילוי נאות
זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה"פרסום הסמוי" בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו "קנה לך בלוגר" בעין השביעית.
שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).
דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב"ריקושטים", בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.
האזכור שווה כסף
זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.
התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה"מערכתי" לבין הפרסומת.
בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.
לא צריך לרבע את המעגל
הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.
אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.
מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.
המפרסם מקבל מעמד של "פטרון אמנויות", כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.
פרובלוגינג אידיאולוגי
עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו"לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.
בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.
עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.
היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.
זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.
