אישתי הנפלא דבורה אוהבת לכנות את עצמה embodied scholar או "אשת אקדמיה אשר בגופה". מלבד היותה רקדנית מגיל 6, הרי שבגיל 20 היא החליטה לפנות לאקדמיה לתחום (שמי היה מאמין שקיים) בשם ההסטוריה של הריקוד, ענף בהסטוריה של האומנות שלא קיים (עדיין) בארץ, אבל שוקק וחי בארצות הברית (משם היא מגיעה).
עד אשר הכרתי את דב הייתי זר לעולם הריקוד, ושוב ושוב הייתי שואל אותה (ואני שואל עד היום) "למה זה בעצם חשוב?". למה ריקוד חשוב? למה אומנות חשובה?
דבורה נתנה לי אינספור תשובות עד היום, אבל אחת מהן שבלטה הייתה "לא ייתכן עולם של בני אדם שלא תהיה בו אומנות. בעולם שאין בו אומנות (וריקוד) הוא עולם שלא הייתי רוצה לחיות בו".
זו תשובה דרמטית וקצת מהממת, בעיקר בשביל מישהו כמוני שלא חי אומנות על בסיס קבוע.
אך אחת לכמה זמן אני נתקל במשהו שממחיש לי עד כמה דבורה צודקת. והקטע שלפניכם הוא קטע כזה.
הקטע הבא לקוח מסדרה אמריקאית בשם "אז אתה חושב שאתה יכול לרקוד?". סידרת המקור ל"נולד לרקוד" בארץ. בקצרה: אוספים רקדנים, נותנים להם לרקוד, מסננים אותם (דרך שופטים, ואז דרך הצבעות של הקהל דרך SMS-ים) עד שמגיעים ל"רקדן" הכי אהוד על הציבור (שימו לב – הכי אהוד, לא בהכרח הכי "טוב").
הסרטון הבא לקוח מאחד האודישנים שהיו עכשיו בסדרה, והוא מציג זוג הומואים רוקדים ריקוד שלרוב שמור לזוגות מהמין ההפוך.
הריקוד סוחף, נוגע ומרגש באופן שמציג עבורי, סטרייט שרחוק מהסצינה ההומו-לסבית, משהו חשוב לגבי העולם של האנשים הללו שחיים חיי זוגיות השונים (אך דומים) כל כך לאלו שלי.
הנה הקטע:
(התפרסם במקור כאן)