תרבות האינטרנט הישראלית קרבה לנקודת צומת מעניינת/מפחידה/מרגשת. באחרונה עבר חוק-סינון-האתרים (892) קריאה ראשונה בכנסת.
ואילו היינו שואלים אחד מ-46 נבחרי הציבור שהצביעו בעד החוק "למה הצבעת כך ?".
ייתכן והוא היה עונה לנו: "כי הסטטיסטיקה אומרת ש 56% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל תומכים בחוק סינון אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים.
ופה אני נכנס ושואל – מה בעצם הסטטיסטיקה הזו אמרה לנו ? האם היא אומרת ש- 56% מהאנשים באוכלוסיה היו רוצים ש- 892 יעבור?
התשובה שלי היא שאני לא יודע. ושגם חברי הכנסת לא יודעים.
בשביל שנבין מהי המשמעות של הסקר, יהיה עלינו לבחון את הסקר בצורה שקולה: להבין איך נבחרו המשיבים, כיצד הם משקפים את שאר מבנה האוכלוסיה, והכי חשוב – להבין מה בעצם הסקר שאל.
הניחוש שלי הוא שהסקר לא שאל "האם אתה רוצה ש- 892 יעבור?" אלא שאל "האם אתה מבין מספיק מה-זה-אינטרנט ?" (מספיק כדי להבין ש- 892 רע לתרבות האינטרנט בישראל, רע לדמוקרטיה ובנוסף לכל גם ייכשל בלהשיג את שהוא מנסה להשיג, אלא אם הוא ישפוך את התינוק עם המים).
והפרשנות שלי לתוצאות הסקר היא שאנשים שמשתמשים באינטרנט (בשביל אימיילים וקצת גלישה), עדיין לא הפנימו את מה שקרה פה בשנים האחרונות.
הסקר הנ"ל, שהעביר ערוץ הכנסת, עוד יקבל אצלי התייחסות מקיפה יותר (אבל לא היום). אך בינתיים:
בשביל האנשים שעוד-לא-הפנימו-מהו-אינטרנט, אני מצרף את הסרטון הבא (ותודה לאופיר כהן על הלינק).
הסרטון הוא באורך של 4:30 דקות, והצפייה בו ריגשה אותי מאד. הקליפ כותב, וממחיש כיצד עוד ועוד צורות חשיבה התפתחו: בדרך שבה אנו עובדים עם טקסט, מציגים טקסט, מקשרים טקסט, כותבים על טקסט, מפיצים טקסט. ובעצם, לא רק טקסט – אלא גם אודיו ווידיאו. ובעצם, לא רק אותם – אלא את עצמנו. והכל מלווה במוזיקת רקע מתאימה. תהנו:
Web 2.0 … The Machine is Us/ing Us