טל גלילי

הומיאופתיה היא אחת מאותם תופעות תרבותיות מעניינות. מדובר ב"שיטת ריפוי אלטרנטיבית" אשר זכתה לאינספור מחקרים מדעיים שיטתיים אשר מסקנתם הגורפת הייתה שמדובר בשטויות. ואף על פי כן, מספר רב של אנשים משכילים בוחרים להתעלם מהידע האמפירי שנאסף וללכת עם ה"אמונות" שלהם.

אתם בוודאי שואלים "אז מה הבעיה בזה? שיאמינו". אני שמח ששאלתם. בתימצות, הסיבה שאני נגד היא כיוון שמדובר בפסאבדו מדע לכל דבר, שמבזבז להרבה אנשים זמן וכסף (במקום להשקיע אותו בדברים רציניים יותר, כמו הניסיון לבצע מחקר שיאפשר הארכת חיים רדיקלית). רוצים הסבר יותר שיטתי? תוכלו לקרוא אותו כאן.

אם אתם מתרעמים מהנושא, ורוצים לפגוש עוד אנשים שכמותכם, למה שלא תבואו להפגנה ביום שישי הקרוב (04.02.2011) בשעה 10:23 בכיכר דיזינגוב? עוד פרטים על ההפגנה מופיעים כאן.

המטרה היא הבאה:

"מטרתו של קמפיין 10:23 הבינלאומי הוא להגביר את המודעות למהי באמת הומאופתיה. נספר לך איך אפשר להראות שהיא לא עובדת, למה טענותיהם של ההומאופתים הן בלתי אפשריות, ולמה זה חשוב."

רק הערה לגבי המחקר המדעיים: היו כבר אינספור מחקרים שבדקו (מאד מאד בהרחבה) את היעילות של טיפולים הומיאופטיים (כולל ניסויים קליניים מבוקרים). יוסי לוי (בבלוגו) מפנה למאמר המסכם את המחקר הבא מה- lancet) :
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16125589
אם אתה מחפש עוד מחקרים, יש עוד אינספור בויקיפדיה האנגלית:
http://en.wikipedia.org/wiki/Homeopathy#Evidence ואם לצטט את ההתחלה:

Homeopathy's efficacy is unsupported by the collective weight of modern scientific research.

לצורך ההמחשה של ההבדל. המאמר על רפואה-סינית/דיקור, מתחיל במשפט:

The effectiveness of acupuncture remains controversial in the scientific community

יחי ההבדל העצום בין "שנוי במחלוקת" (דיקור) לבין "כל המדענים חושבים שזה שטויות" (במקרה של הומיאופתיה).
מתוך סקרנות, ביררתי גם לגבי שיטת פלדנקרייז (גם כן שיטה שמוגדרת כ"אלטרנטיבית"). שם יש פחות מחקרים מדעיים, אבל השניים שמצאתי מעידים על אפקט מובהק של התערבות באמצעות השיטה (הוספתי את שני המאמרים הללו בערך פלדנקרייז בוויקיפדיה האנגלית)

(פוסט דומה גם פורסם בבלוג התאום שלי: המדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה)

שתי הערות לסיום:

הערה 1: חלקכם עשויים לשאול את עצמם איך אני מתנגד להומיאפוטיה אבל תומך במחקר להארכת חיים רדיקלית. מה פתאום האחד נראה לי הזוי, והשני נראה לי רצוי. אז אתם מוזמנים לתחקר אותי בנושא בתגובות, אבל אם לתמצת: אני לא מאמין שהארכת חיים רדיקלית תתרחש במהלך חיי, אלא אני חושב שזוהי מטרה שראוי לשאוף ולחקור אותה. אני מקווה שההבדל ברור, ואם לא – אתם מוזמנים לשאול.

הערה 2: יהיו שיטענו שיש דברים יותר דחופים להפגין עליהם. לדוגמא, להתנגד לשילטון הדיקטטורי והמדכא של מובארק במצרים. עם זאת, כנגד שלטון מובארק יהיו שיטענו שהוא שומר על יציבות איזורית, ולמי איכפת מכמה אזרחים שסובלים. ברמה האישית, לי איכפת מהכמה אזרחים שסובלים (למרות שאיני יודע, ייתכן ואכן דמוקרטיה מצרית רק תסתיים בשלטון דתי קיצוני שיסב יותר נזק לאזרחים מאשר תועלת, מי יודע). ועם זאת, המורכבות הפוליטית שמעבר לים, אינה מבטלת את הצורך להעלות מודעות לגבי הבורות שמתרחשת בתחום ההומיאופתיה בארצנו, ורק צפוי שמישהו כמוני (שמבין במחקר מדעי יותר משהו מבין בפוליטיקה איזורית), יטרח להעלות את הנושא הזה בבלוגו.

ובשביל הכיף, כיצד תראה סדרת טלויזיה על חדר ניתוח שמנוהל על ידי הומיאופתים:

(והנה עוד כמה סרטונים)

אם יש לכם רגע להתרחק מהאירועים (הכנראה היסטוריים) שמתרחשים ברגעים אלו במצרים, אז אתם מוזמנים להגיע ביום שישי הקרוב (4.2.11) בשעה 10:23 ולהפגין כנגד הומיאופטיה, בניצוחה של קהילת הספקנים בישראל (לחצו כאן לפרטים מלאים על ההפגנה).

שמעתי על ההפגנה דרך הקריאה לדגל בבלוגו של יוסי לוי. אני ממליץ לכם לקרוא את מה שיש ליוסי לומר על הומיאופטיה, אך לשירותכם אתמצת חלק מהעיקר בציטוט הבא:

חולים שפונים לטיפול הומיאופתי דוחים בכך טיפול רפואי מבוסס או מועיל, או אפילו מוותרים עליו. […]

צריך לעשות משהו, ואני וחבריי לקהילה הספקנית נעשה משהו.

אנו נצא למחות נגד הלגיטימציה שנותנות קופות החולים ורשתות הפארם לטיפולים ההומאופתיים חסרי הערך, ונקרא לציבור הרחב לבחון בשיקול דעת את התועלת והנזק הפוטנציאליים הטמונים בטיפול הומיאופתי לפני ההחלטה לפנות לטיפול כזה.

לא נהיה לבד. יחד עימנו ימחו אלפי אנשים בעשרות מדינות, במסגרת אירוע 10:23, אירוע מחאה גלובלי נגד ההומיאופתיה ונזקיה. אני גאה להיות חלק מהמחאה הזו. אשמח אם תצטרפו אליי,ביום שישי הקרוב, ה-4.2.2011, בשעה 10:23, בכיכר דיזנגוף בתל-אביב.

בשבילי, התגלית שישנם "ספקנים" שכמותי בישראל היא מרתקת, אז בהחלט ייתכן שאקפוץ לבקר שם. מה איתכם?

מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים "המקצוענים" ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו').

מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.

מה שיפה כאן הוא שאני לא "נאלץ" לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.

אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.

מפרסום סמוי לגילוי נאות

זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה"פרסום הסמוי" בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו "קנה לך בלוגר" בעין השביעית.

שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).

דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב"ריקושטים", בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.

האזכור שווה כסף

זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.

התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה"מערכתי" לבין הפרסומת.

בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.

לא צריך לרבע את המעגל

הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.

אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.

מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.

המפרסם מקבל מעמד של "פטרון אמנויות", כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.

פרובלוגינג אידיאולוגי

עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו"לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.

בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.

עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.

היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.

זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.