חברת הכנסת (אל תקראו לה גברת) מירי רגב היא כנראה נציגת הציבור הראשונה אשר זוכה להראות לנו את כוחה של שקיפות ציבורית אשר מתאפשרת בעידן האינטרנט החדש.
הסיפור התחיל לפני יותר משבוע, כאשר ח"כ מירי רגב הגיעה למאהל מחאתנו של מחאת הדיור. היא זכתה למקלחת צוננת (תרתי משמע) של תגובות מהמפגינים, ופנתה לתקשורת כדי לכנות את המפגינים "אנשים מכוערים ולא נחמדים" (וגם שמאלנים).
העניין שלי בח"כ מירי רגב איננו בכך שהיא משתמשת במילים כמו "אתה סתום?" או לא מסוגלת לתת לצד השני בדיון אפשרות להביא את עמדתו מבלי להתפרץ. מה שמעניין בח"כ מירי רגב הוא שהיא מסבירה לציבור ש-"אני […] עושה כל כך הרבה למען דיור לזוגות צעירים, מתוך הקואליציה" (דקה 00:32). אבל שהיא עושה זאת בעידן שבו לציבור יש הרבה מידע (מידע=כוח) על פעילותה הפרלמנטרית בפועל של חברת הכנסת.
את התירגום מנתונים לתרשימים עשה אביר-השקיפות-הציבורית (לא ח"כ) עפרי רביב אשר פירסם פוסט על (ח"כ) מירי רגב, בו הוא גילה שמתוך שתיים-עשר מפגשים של הוועדה על חוק התכנון והבנייה (“חוק הסופרטאנקר”). ח"כ (לא גברת) מירי רגב לא השתתפה באף דיון של הוועדה בנושא. פשוט מדהים.
עדות לכוחו של הטיעון ניתן לראות בדף הפייסבוק של ח"כ מירי רגב, אשר כולל אזרחים מוטרדים אשר שואלים אותה בדף "מדוע היא לא השתתפה אפילו פעם אחת מתוך 12", ולאף אחד (כולל איש היח"צ של הגברת, כנראה), אין תשובה.
הדממה הרועמת שעל דף הפייסבוק של הח"כית המכובדת (שאינה מכבדת את המחאה), יכלה להתקיים רק בעידן של השקיפות שפרוייקטים כמו אתר האינטרנט "כנסת פתוחה" מעניקים לציבור.
מחאת האוהלים אשר החלה ברוטשילד מצליחה לסחוף עוד ועוד אזרחים, לצלילי הדממה החברתית שפקדה את מדינתנו בעשורים האחרונים.
ובהזדמנות זו, המחאה גם מצליחה לעורר דיון באופן שבו ערוצי התקשורת המרכזיים מסקרים את המחאה. מה שמוביל אותנו, תאמינו או לא, לסטטיסטיקה.
נתקלתי באינפוגרפיקה המקסימה, אשר משווה את שטח ההתייחסות שכל אחד מהעיתונים המרכזיים (ידיעות, מעריב וישראל-היום) הקדישו למחאת האוהלים בשבוע האחרון.
לחצו על התמונה לגירסה מוגדלת:
התמונה מראה את העמוד הראשי של כל אחד משלושת העיתונים לאורך השבוע, וצובעת בורוד את ההופעה של התייחסות למאבק האוהלים. לקינוח, ציטוטים נבחרים מעמוד השער מוצגים לצד התמונה בצהוב.
האם ישראל היום מתייחס פחות למחאת האוהלים מאשר עיתונים אחרים, בהחלט. האם זה מעיד על כך שמדובר ב"ביטאון של ביבי"? בשביל הפרשנות הזו צריך איש תקשורת, לא סטטיסטיקאי… 🙂
העונת נוספת: למרות נסיונות של גורמים כאלה ואחרים לצבוע את המחאה כקיטוב בין מחנות הימין והשמאל הפוליטיים (כפי שאלו מתבטאים בדעות על הסכסוך הישראלי פלסטיני), הרי שהיטיבו לכתוב לפני שמה שבאמת מדובר פה זו הכלכלה, וספציפית, האם אנו שואפים למדינה קפיטליסטית או מדינה המקדמת אג'נדה כלכלית שהיא יותר סוציאלית.
בן דוד אהוב שלי לימד אותי לפני הרבה שנים ששירים מאפשרים לך לדבר אל הרגש. המילים יהיו אותם מילים, אך עטיפתם בשיר פותחת ערוץ אל תוך ליבו של האדם.
ברוח דברים אלו, אני כותב היום על שיר מדהים, ועל הקשר שאני מוצא בינו לבין מחאת האוהלים אשר מעסיקה רבים מאיתנו בשבוע האחרון.
צלילי השקט של סיימון וגרפונקל
זכיתי אתמול להגיע להופעתו של פול סיימון באצטדיון רמת גן, היה מדהים.
בין השירים שבוצעו, צף לו השיר המוכר "צלילי השקט" (The sounds of silence). בעודי מאזין, נוכחתי שאין לי מושג מה המילים (העטופות במלודיה מדהימה) אומרות. ואיזו דרך טובה יותר לשחזר הנאה ממשהו מאשר להבינו טוב יותר מזוויות נוספות?
אז מהי הפרשנות? כמו כל אומנות דגולה, נראה שהשיר מתלבש לחוויה אנושית בסיסית, אשר מופיעה בגילגולים שונים ובהקשרים שונים. לפי הבנתי, השיר הוא ביצוע מודרני לסבלו של אדם אשר חי את משל המערה של אפלטון. הוא תיאור של אדם אשר נתקל בתובנה, הארה, ב"אמת" כלשהי. בעודו משוטט הוא פוגש באחרים, אשר עיוורים לתובנתו. הוא מנסה להזמינם מחוץ למערה, אך הם נותרים בדממת בורותם.
דימויים ספציפיים בשיר מעודדים מספר פרשנויות לשיר לפיהן השיר מתאר את הבדידות בעידן המודרני וחוסר יכולתם של אנשים ליצור קשר האחד עם השני, ואף לאהוב. במקביל השיר מתאר את הסגידה של ההמון לאלילי שווא (פוליטיקאים, תרבות הפופ, פרסומות), תוך התנתקות ממה שקורה סביבם באמת.
מילות השיר מאפשרות לחרוג מהגבולות של מחבריו ולחשוב עליו כעל משל שמדבר על חוסר תקשורת בין אומות, המוגבלות בשימוש במדיום האינטרנטי בלבד לתקשורת אנושית (טוויטר ופייסבוק לעומת שיחות על תוך הלילה), וכן הלאה.
לאחר ההזנה למספר ביצועים, אני מצרף לפוסט הנוכחי את הביצוע הבא משנת 2009, לאחריו אצרף את מילות השיר עם התייחסות ישירה יותר:
Hello darkness, my old friend, I've come to talk with you again
Because a vision softly creeping, left its seeds while I was sleeping
And the vision that was planted in my brain, still remains
Within the sound of silence
האיש מגיע אל החשכה, ליבו מוטרד מהחזון שהגיע למוחו, כדי לשפוך את אשר על ליבו.
In restless dreams I walked alone, narrow streets of cobblestone
Neath the halo of a streetlamp, I turned my collar to the cold and damp
When my eyes were stabbed by the flash of a neon light, split the night
And touched the sound of silence
בחלומו הוא צועד, בודד, ואז אור נאון מבליח את החשכה, תופס את עיניו, ונוגע בצלילי הדממה (הבערות, הבורות, הפיספוס)
And in the naked light I saw, ten thousand people, maybe more
People talking without speaking, people hearing without listening
People writing songs that voices never shared, and no one dared
To stir the sound of silence
ובלילה החשוך (מתוך המקום של בדידות), ראיתי, רבבות אנשים – (הגעתי לאתר טוויטר/פייסבוק?)
מדברים מבלי לומר דבר (אומרים מילים, אך ללא הרבה משמעות)
אנשים שומעים מבלי שהם מאזינים (אנשים מרפרפים, צורכים, אך לא בהם מבינים, מפנימים, מגיבים?)
אנשים כותבים שירים – אשר קולות לא ישירו או ישתפו (ומה לגבי דברי המשמעות? מי שר אותם הלאה? מי מפיץ דברים של טעם?)
ואף איש לא מעיז, לערער את צלילי השתיקה (הבערות, הבורות, הפיספוס)
Fool, said I, you do not know, silence, like a cancer, grows
Hear my words and I might teach you, take my arms then I might reach you
But my words, like silent raindrops fell, and echoed in the wells of silence
טיפשים!, אמרתי, אינכם יודעים? השתיקה (הבורות, הניתוק, הבדידות), מתפשטת כמו סרטן. שמעו אותי כדי שאלמד אתכם, קחו את זרועי כדי שאוכל לגעת בכם.
אך דברי, כמו טיפות דוממות נפלו, על קירות של שתיקה.
And the people bowed and prayed to the neon god they'd made
And the sign flashed its warning in the words that it was forming
And the sign said the words of the prophets are written on the subway walls
And tenement halls, and whispered in the sounds of silence
והאנשים השתחוו בתפילה לאל הנאון אותו יצרו בעצמם. (תרבות הקפיטליזם? פרסומות נאון מרצדות? מסכי טלוויזיה עם תוכניות שיטחיות? מסכי פייסבוק?)
והשלט ריצד את הזהרתו במילים אשר בו הופיעו – "מילות הנביאים כתובים על קירות התחנה המרכזית ורחובות העניים, ונלחשות בצלילי השקט".
(האם השלט כתב זאת? או שזה מה שמחבר השיר ראה? האם באמת אלוהי שלט הנאון ניסה להזהיר את קוראיו? או שזוהי הדרך שבה הזמר שלנו מפרש את צפייתו בשלט הנאון?)
——————————————
צלילי הדממה ומחאת האוהלים
אם הגעתם עד כאן, אתם אולי שואלים את עצמכם מדוע אני כותב את הפוסט הזה היום. והסיבה היא מחאת האוהלים שפשטה ברחבי ארצנו.
אנשים שונים אשר קשורים במחאה, יפרשו את השר "צלילי הדממה", בדרכים שונות.
יהיו שיאמרו שהדממה היא הסכמתם של אנשים לקפיטליזם דורסני – כזה אשר מאפשר לעשירים להתעשר ומקצין את העוני של העניים.
יהיו שיאמרו שהדממה היא הא-פתיות של הנוער, נוער אשר מחובר למסכי המחשב והסלולר אך לא ממנפים את הרישות שלהם בשביל להביא לעולם טוב יותר.
יהיו שיאמרו שהדממה היא האפליה של היהודים את הערבים – אשר פוגעים בהם באופן זה או אחר.
יהיו אף שיאמרו שהדממה היא תקוות השווא של המפגינים, אשר מאמינים שבחסדי תקשורת האינטרנט הם יוכלו לשנות דברים שאמורים היו להישאר כמות שהם ללא שינוי, ללא מחאה.
גם לי יש את הדממה שבה אני מאמין. אך היא איננה חשובה, היא אינה עיקרו של הפוסט הזה.
מה שחשוב הוא להבין את הבדידות. להבין שאנחנו מוקפים באנשים שמרגישים בודדים בחוכמתם, בתבונתם. אנשים שבטוחים שהם יודעים מה נכון, אבל מרגישים שלא מבינים אותם, לא מצטרפים אליהם, לא מאמינים בהם.
מה שחשוב הוא שאם אתם רואים מישהו כזה, אל תשאירו אותו להיות לבד. תקשיבו, באמת תקשיבו, למה שאותו חבר שלכם אומר לכם. תענו לחבריכם במילים של טעם, מילים מהלב. ואם אתם מאמינים בחזון שלו? אל תשאירו אותו לבד – הצטרפו אליו!
כי למרות הפרשנויות הפוליטיות השונות של מהי ה"דממה" עליה מדבר השיר, ישנה פרשנות אחת שמשמעותה היא אושר אמיתי – והיא הפרשנות שאומרת שיש לכם חברים שמרגישים שהם לבד. וכל מה שעליכם לעשות הוא להיות שם, איתם (במעשיכם) – והם לא יהיו לבד יותר.
אתם לא לבד, וגם לא אני.
אני הולך להפגין במוצאי שבת למען מה שאני מאמין שהוא חזון טוב יותר לעתיד כולנו במדינה הזאת.
אני לא יודע מהי הדרך המדוייקת להגיע למצב שבו יהיה לנו דיור שהוא בר-השגה (בין אם בשכירות או ברכישה). אך אני מאמין שהצעד הבא הוא להגיע ב- 21:00 בדיוק, לכיכר הבימה פינת שדרות רוטשילד בתל-אביב.
בשנת 2007 כבר כתבתי את התסריט שלי להתאגדות חברתית דרך האינטרנט. אולי השנה זה יקרה. וגם אם זה לא יקרה ממחאת האוהלים הזאת, הרי שהיא (ביחד עם מחאת הקוטג' שבדיוק ראינו), מעידה על תופעה שלא התרחשה מעולם בהסטוריה האנושית. הורדת רף התקשורת בין המוני אנשים, אשר מאפשרת לכידות חברתית מהירה.
"בהתחלה הם מתעלמים ממך,
אחר כך הם צוחקים עליך,
לאחר מכן הם נלחמים בך,
ואז- אתה מנצח".
ההתעלמות
"אנחנו כאן כדי להשאר", כך הצהירה דפני ליף, יוזמת מחאת הנדל"ן נגד מחירי הדירות שנפתחה ביום חמישי האחרון, בסמוך לרחבת הבימה בתל אביב.
כששמעתי על זה לראשונה, עשיתי את מה שהרבה אחרים עשו. התעלמתי.
הבדיחה
ביום שישי הלכתי לאירוע וצחקתי לעצמי בלב (צחוק עצוב שאמר) "אין סיכוי שזה יחזיק מעמד".
ביום שבת ראיתי שגם אחרים צוחקים.
מירי רגב, אשר גורשה ממאהל המחאה, התייחסה אל האנשים בבוז באומרה ש: "מדובר בחבורת אנרכיסטים קיצוניים שמה שהם עושים במאהל זה לשתות אלכוהול."
בינתיים, אדם שוב (אתם יודעים, זה שהוביל את הקמפיין של רון חולדאי לרשות עיריית ת"א), כתב בפייסבוק: "האוהלים ברוטשילד – מחאת לוזרים".
מה הלאה?
טוב, נראה שכבר לא מתעלמים. ואף עושים נסיונות להגחיך את המאבק. ולמרות זאת – אני מתחיל לחשוד שמה שקורה בימים אלו איננו בדיחה.
עושה רושם שיותר ויותר אנשים רציניים לוקחים את ההתארגנות הספונטנית הזו בתור סימן להתחיל לפעול. ואף נראה שמחאת האוהלים עומדת לצאת מגבולות תל אביב: מחר יפתחו אוהלים בשרון ובב"ש, ובהמשך השבוע גם בקריית שמונה. במסגרת הדחיפה של אירגוני סטודנטים ברחבי הארץ.
