קטגוריה: שימושי לדעת

בפוסט הקודם, עוזי איתי ואנוכי הסכמנו שהשאלה "כיצד לסנן מידע חדש שנתקלים בו?" – היא שאלה מצויינת.

והנה במקרה, נתקלתי היום בכתבה "Comparing Six Ways to Identify Top Blogs in Any Niche". שמציגה בעד-ונגד עבור שלל כלי חיפוש (והם: טכנורטי, דלישס, סטמבל-אפון, המלצות מגוגל-רידר, אייד-רסס וחיפוש הבלוגים של אסק). במאמר מופיעות כמה טענות מעניינות כגון:

1. Technorati doesn't feel as active today as it once did (מסכים)
2. Del.ico.us hasn't been evolving very quickly (בהחלט נכון, מאידך – עדיין אחלה שירות)
3. StumbleUpon is more "fun" than it is business (אני מסכים מאד)
4. Google Reader's new recommendations are very high quality, in tech at least (מעניין, לא ידעתי על זה)
5. Ask has the best blogsearch on the web, (There's very little spam. ) – (את זה לא ידעתי – מגניב)
6. הנקודה האחרונה שעליה הייתי רוצה להרחיב: AideRSS

AideRSS – הוא מנוע חיפוש בתוך פידים.
מכניסים לתוכו לינק של בלוג או של פיד (לאלו שלא יודעים מה זה, אנא קיראו את מה זה רסס) ומקבלים את רשימת כל הפוסטים של אותו הפיד, כאשר אפשר למיין אותם לפי "חשיבות". (החשיבות נקבעת לפי המדדים של: מספר התגובות לפוסט, כמה לינקים הוא קיבל מגוגל וכמה הוא קיבל מדלישס). הנה דוגמא לחיפוש שביצעתי על שני בלוגים שאני מחבב ("הרגלי-זן", ולייף-האקר):

• http://www.aiderss.com/hits/zenhabits.net
• http://www.aiderss.com/all/feeds.gawker.com/lifehacker/excerpts.xml

התוצאות רחוקות ממושלמות:

• זמן החיפוש (יחסית) איטי.
• החיפוש לא עובד כל כך עם בלוגים בעברית (הוא טוען שבבלוג החומוס אין כמעט תגובות. מצד שני, בבלוג החומוס האנגלי, הוא כן מראה את מספר התגובות לפוסט).
• גם אפשר לדון האם הקרטריונים של החשיבות הם מוצלחים.

אך בשורה התחתונה: AideRSS הוא אתר ששווה להכיר !

למתקדמים: עוד דרך יצירתית להשתמש ב-AideRSS, היא לשאוב רסס עבור שילוב תגיות מדלישס, ולהכניס אותו במנוע החיפוש. לדוגמא: נניח שאני רוצה למצוא עיצוב מעניין עבור בלוג וורדפרס, אז אני מכניס לחיפוש: http://del.icio.us/tag/theme+wordpress (כיוון שהוא יודע אוטומאטית לשאוב את הרסס של הלינק הזה). ואז הוא מביא לי את התוצאות (הנה לינק). מכאן ישר נתגלו לינקים מעניינים (הנה דוגמא לעיצוב וורדפרס כמגאזין: לינק).

TED.com הוא אתר שמציע לצפות (בחינם) בהרצאות שניתנו בכנס TED. ההרצאות מרחיבות אופקים, עשויות בטעם טוב ועורכות בין 5 דקות לחצי שעה.

אני חולק איתכם שמלאחרונה, TED מציעים לצפות בתכנים שלהם דרך פלייר בשם MIRO. מה שזה אומר הוא שמתקינים תוכנה, ומקבלים דרך נוחה להוריד מראש הרצאות שמעניינות אותנו, ואז לצפות בהם בקלות. הנה הלינקים להורדה:

Download the TED Miro player here, for Mac and for Windows.

וכבונוס, הנה ההרצאה שנתן כריס אנדרסון על החזון שלו לטד. ההרצאה ניתנה ב- 2002, אורכת כ- 13 דקות. (ואין לבלבל בין כריס אנדרסון של טד לבין כריס אנדרסון שעורך את WIRED וכתב את the long tail ):

שמירה קלה של "דפים שצריך לקרוא"

במה מדובר: היום נתקלתי בכתבה על אתר חדש המאפשר לשמור מועדפים: www.instapaper.com. מטרתו היא לשמור דפים שאנחנו רוצים "לקרוא אחר כך". TechCrunch כתבו עליו (כאן) עם ביקורות מאד חמות על כך שהממשק מאד (מאד) קל לשימוש, זריז להרשמה וכו' וכו'. כפי שמישהו כתב: מדובר בדלישס רק בלי תגיות ובלי קהילה.

"אני צריך את זה ?": התשובה האינסטנקטיבית שלי הייתה שלא. הרי איזה ייתרון זה כבר יתן לי על פני דלישס (בשילוב עם תגית toread) או סטמבל-אפון? או קורא הרסס שלי (שם אני משאיר מאמרים שצריך לקרוא כ"לא נקראו")? אך לאחר מחשבה נוספת – נרשמתי.

למה נרשמתי:

1. כי באמת מאד קל להרשם למערכת (מייל, סיסמא – זהו).
2. כי להכניס מועדף לדלישס לוקח יותר מידי זמן (בגלל הטעינה, והצורך לתייג).
3. כי בקורא הרסס שלי אני אין כבר הולך לאיבוד בין מאמרים שאני רוצה לקרוא (על ידי שתייגתי אותם כ"לא נקראו"), לבין מאמרים שבאמת לא נקראו. (ואני יודע שאני יכול להשתמש בסימון כוכב של המועדף, אבל את זה אני שומר למאמרים שאני אמור לעשות בהם שימוש מיוחד בעתיד).
4. כי יש אתרים שאני לא אכניס לעולם לרסס או לדלישס שלי לפני שאני אקרא אותם (לדוגמא, מאמרים ב- YNET).
5. כי עד כה, הפתרון הכי טוב שלי למאמר שאני צריך לקרוא – היה להשאיר אותו פתוח בדפדפן. והתוצאה של זה הייתה שהמחשב פועל לאט יותר (במקרה של מאמרים YNET, הם דורשים ריענון של העמוד כל כמה זמן – פויי! בפיירפוקס הצלחתי לעבור את השימוש בזכרון מעבר ל- 500 MB, בגלל עודף חלונות פתוחים על רקע "אני צריך לקרוא").

אז איך משתמשים:

תכנסו ותנסו, זה (מאד) קל לשימוש. אני אעדכן פירוט שימוש אילו יעלה הצורך…

עידכון: הנה עוד כלי שנותן אפשרות דומה (לשמירה של מועדפים בעלי עניין "קל": http://listmixer.com. החיסרון שלו הוא שבניגוד לאינסטפיפר (instapaper), הרי שליסטמיקסר (listmixer) פותח את חלון השמירה בחלון שבו אנו גולשים, מה שמוביל להאטה בקצב הגלישה (אותה בעיה של דלישס). על כן אינסטפיפר עדיין נשאר המוביל בתחרות. אבל ליסטמיקסר מקבל נקודות על זה שהוא אפילו לא דורש רישום בשביל שימוש (מאד אלגנטי).

לפני זמן מה צפיתי בהרצאה המקסימה של קרל אונורה (בטד). ההרצאה אורכת 20 דקות ועוסקת באיטיות. בחשיבות של לקחת את הזמן כמתכון לאיכות חיים. למי שממהר לראות אותה, הנה היא כאן:

היום נתקלתי בכתבתו של גל מור בווינט "לאן אנחנו ממהרים?" שגילתה לי 3 נקודות מעניינות:
1) הספר של קרל תורגם לעברית: "בשבח האיטיות" יצא ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן
2) הרעיון שקיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. (כך כותב קרל) – נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה
3) האמירה ש"אנשים הם איטיים ומבריקים". לדוגמא שצ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון.

מעבר לשלושת הנקודות הללו – נקודה אחת הלמה בי לאחר שסיימתי את המאמר: את המאמר "לאן אנחנו ממהרים" קראתי מתחילתו עד סופו. וזה דבר שכמעט ולא קורא עם מאמרים של ווינט (וכשחושבים על זה, במאמרים בכלל שאני קורא באינטרנט).
איך אני מסביר את זה? ובכן, זה מזכיר לי ניסוי שבוצע, בו השערת המחקר של החוקרים הייתה שככל שאנשים יותר מודעים להיותם בני-תמותה, כך הם ינטו יותר להיאחז בנורמות התרבותיות שלהם (כביכול, בגלל שהנורמות התרבותיות שלהם מספקות להם נחמה כנגד המורטליות). והדרך שבה בחנו את ההשערה, הייתה לבחון את הפסיקות של שתי קבוצות שופטים, אשר לאחת מהן ניתן שאלון לפני קביעת פסקי הדין. השאלון שנתנו להם נבנה כך שיועד להזכיר לקוראיו את היותם בני-תמותה (איך אתם חושבים שתמותו, מה תרצו שיעשה בגופתכם לאחר מכן וכו וכו). באותה צורה, זה מזכיר לי גם ניסוי שדיווח מאלקול גולדוול בספרו BLINK – שנתנו לאנשים שאלונים שהשפיעו על המיקוד של אנשים, מה שהשפיע על ההתייחסות שלהם לאירועים מאוחרים יותר.
וכל זה מוליך אותי דווקא לטוני רובינס, והרצאתו המרתקת (גם כן בטד, גם כן הרצאה של 20 דקות).
אחת הנקודות שטוני מתאר היא שהדרך להשפיע על חווית המציאות שלנו היא על ידי בחירה במה מתמקדים, איזה משמעות נותנים למאורע – ומשם נגזרים הרגשות שלנו, שמהן אנו גוזרים פעולות. פשטני, ללא ספק – אבל את הרצאתו של טוני שמעתי כמה וכמה פעמים. ועל אף שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שהרצאתו מאד פשטנית, הרי שמהקשבה נוספת (ונוספת), הגעתי למסקנה שהאיש מבין טוב על מה הוא מדבר ויש דברים בגו. אגב, הנה ההרצאה:

ומה השורה התחתונה של כל המלל ששפכתי היום ?
השורה התחתונה היא שאם קפצתם עד לסוף הפוסט הזה, כדי לראות את השורה האחרונה – כדאי שתחזרו ותקראו את הכל מההתחלה.