ביום ראשון האחרון (11.04.2010), זכיתי להתראיין בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 (בעקבות הכתבה שפורסמה בהארץ על טרנסהומניזם) לאייטם של 7 דקות (במקור אמרו לי שזה יהיה 5, אני מוחמא).
אני מזהיר אתכם שראיונות מסוג זה אינן מתאפיינות בעמקות דיונית (אופיה של הטלויזיה המשודרת. ולמי שלא קרא, אני ממליץ על הסקר "לבדר את עצמנו למוות" בשביל הרחבה על תרבות ה"ועכשיו…. זה!").
מה שכן, למזלי, זכיתי לקבל שאלות טובות (דהיינו, שאלות שידעתי איך לענות עליהן), אשר איפשרו להעביר מסרים בעלי ערך. שאלות כמו:
"אתה מעריך שתחיה לנצח?"
"1000 שנה של מיסים?!"
"איך אנחנו נחיה לנצח?"
"זה הגיע מעולם המדע בדיוני?"
"עיצבנו את כדור הארץ גם ככה. נמלא את הארץ בזקנים ויהיה פיצוץ אוכלוסין, למה שלא פשוט תיתן לנו הזקנים למות?"
"להאריך בלא טיבעי, יגרום לעולם להתפוצץ"
"אז איך זה יקרה בפועל?"
"טרנסהומניזם – אתם תנועה רוחנית? אתה קבוצות דיון? מה אתם עושים בעניין?"
"יש משהו אמיתי שאתה עושה כדי להאריך את חייך?"
"אתה – במסגרת הרעיון – מפתח משהו?"
"זה לא רעיון הזוי?"
"האם תצפה לנצח בתוכנית הבוקר?" (פה התלוצצתי, לא התכוונתי ברצינות כשאמרתי כן!)
הראיון התחיל במשפט: "ממשהו לא בריא אנו עוברים אולי למשהו קצת מיסטי"
והסתיים במשפט המפוחד: "1000 שנה… נישמע לי ארוך מידי!"
שקיבל את המענה המרגיע: "לא יקרה, לא להיבהל!"
אז כנראה שלא "שיכנעתי" אף אחד באולפן, אבל אם הועבר אפילו שמץ מהרעיון לציבור הרחב, דייני.
והנה הראיון המוקלט:
(אם תוכלו להצביע בעד הסרטון, להפיץ בין חבריכם, לשמור כמועדף – זה יהיה מאד נחמד 🙂 )
תודה רבה מגיעה ל: נדב, נעם, רז, איליה, סרג'יו, שני, פינקי, ליאור ושאר הטרנסהומניסטים המקסימים שעזרו לי במייל בהכנתי לראיון – בלעדיכם זה היה יוצא הרבה פחות מוצלח. וכמובן, תודה לאסף מעיתון הארץ על שיזם וקידם את כתיבת המאמר על הנושא בעיתון, תודה מקרב לב!
שלום חברים וקוראים יקרים, מתוך התרגשות – חשבתי לשתף. מחר (יום שבת) בעשרים לשתים-עשרה, אני צפוי לקיים ראיון טלפוני בגלי צה"ל,(ביטלו) בעקבות הכתבה שפורסמה בהארץ על טרנסהומניזם (שם גם רואיינתי).
אני חובב מד"ב ופנטזיה עוד מהילדות. אני כבר שנים מקווה שחיי לא יסתיימו בגיל 80 (או 90 או 120), אלא במקום זאת לזכות לחיות מאות (ויותר) של שנים לעתיד.
בעקבות כך, זכיתי להכיר ולהיפגש עם אנשים אחרים שמקווים לתוחלת חיים ארוכה (להל"ן טרנהומניסטים), התחלתי להגיע למפגשים שהם מקיימים אחת לכמה חודשים (ונהייתי לאחד מהם).
התעניינותי בנושא היה לאחת הסיבות שהובילו אותי להמשיך בלימודי לתואר שני בביו-סטטיסטיקה.
ולאחרונה, זה הוביל אותי להקים (ביחד עם איליה, סרג'יו, וחברים נוספים), אתר בנושא של טרנסהומניזם, הארכת חיים, וסינגולריות בכתובת: www.singulariut.com
עידכון 2: הופעתי בסוף בתוכנית הבוקר של ערוץ 10. גם הייתי אמור להופיע בחדשות שעה 5 בערוץ 1, אבל הם ביטלו (ככה זה עסקי הבידור…). אני אעלה את הסרטון בקרוב.
גוגל השיקו את "גוגל-באז". מטרתי במאמר זה היא לסכם את שלל המאמרים שמצאתי ברשת על השירות החדש ולגבש הסבר על מה קורה פה ולאן זה (לדעתי) הולך.
סיכום בפיסקה: גוגל ביצעו מהלך מבריק, שנותן להם סיכוי להיות המובילים בשוק העתידי של חיפוש ופירסום מקוון. וכעת אני אסביר מדוע.
* * * *
(בקצרה) מה זה גוגל-באזז: זהו שירות המאפשר למשתמשי ג'ימייל לבצע עידכוני סטטוס ל"חבריהם" (מתוך אנשי הקשר של ג'ימייל). לכלול בעידכוני הסטטוס הרבה סוגים של מידע (טקסט, תמונות, אודיו, סרטים, מיקום). הסטטוסים יכולים להישאב ממקורות קיימים (נאמר, הטוויטר או הבלוג שלכם) והחברים שעוקבים אחריכם יכולים להגיב לסטטוסים ולהמליץ עליהם לחברים אחרים. אפשר להשתמש בשירות מהמחשב או מהסלולרי. עידכון (טיפ): באפשרותכם ליצור באז חדש על ידי משלוח אימייל אל: [email protected] (תודה לניב קלדרון על הטיפ)
חיפוש זריז בבלוגוספירה הישראלית העלה שלל מאמרים. הרבה מהפוסטים היו שליליים. בלוגרים חוששים מעודף רעש, מפלישה לאימייל שלהם ומאובדן נוסף של פרטיות:
יובל דרור כתב ב "גוגל מציגה: אתם מטומטמים" – "ההשקה של באז היא עבורי אירוע מכונן כיוון שהיא ממחישה בצורה חדה כתער עד כמה הראש שלי מתפוצץ מרעש דיגיטלי, חסר פשר, חסר משמעות, חסר תוחלת, חסר סדר." (זאת במקביל לפוסט הומוריסטי עם רעיונות לרשתות חברתיות חדשות שגוגל יקימו, כגון: גוגל פגז, גוגל נאנז, גוגל מופז, גוגל דאז, גוגל ארגז, גוגל שימפאנז וכן הלאה והלאה)
ניב קלדרון כתב ב "גוגל באזז- חוויית משתמש ומחשבות" – "[בבאזז]…כל דבר שקורה בהווה מגיע לנו למייל שהוא סוג של המעוז האחרון של התקשורת הקונבנציונלית, הבאזז מכניס את העולם החברתי החדש למעוז "מדורת השבט" האחרון [(האימייל)]"
רויטל סלומון כתבה ב"יאללה, תן גז, גוגל באז" – "כל מה שתעשו, כל נאד שתתקעו ברשת או באתר גוגל כלשהו, יפורסם לרשימת עוקבים בלתי הגיונית בעליל, שגוגל ייצרה במיוחד בשבילכם, על פי מאפיינים לא ברורים ומטרידים."
אורלי בראון כתבה ב"הרשת רוחשת. הבאז, הגוגל והבלבול" – "אז מה הפחיד אותי בבאזז? שפתאום המקום הכי פרטי שלי והכי חשוב לי הופך להיות סוג של פלטפורמה חברתית, שאני אפסיק לזכור איפה רשמתי מה ואיזה תגובות (כבר קורה), שאני לא אהיה בטוחה מה מופיע ומה לא ובקיצור בלבול…"
הבלוגר דור (וגם אחרים) כתבו פוסט על כיצד לכבות את הבאז (לוחצים על הלינק קטן בתחתית ה- Gmail שאומר "כבו את הבאז" או "turn off buzz").
באופן הבא: באמצעות שיחרור הגוגל-באז, גוגל ביצעה מהלך אסטרטגי מרכזי שיאפשר לה להפוך את בסיס משתמשי הג'ימייל שלה ממשתמשים נפרדים לרשת חברתית. כבר כעת יש לגוגל את המידע, אבל על ידי יצירת הגוגל-באז, גוגל מעניקה לעצמה את הלגיטימציה להשתמש במידע על הקשרים החברתיים בין המשתמשים בג'ימייל, עבור השירותים האחרים שלה. המידע החברתי על המשתמשים (בשילוב עם שלל פיט'צרים נוספים של גוגל באז) יאפשר לגוגל להרחיב את עצמה מחברת פירסום שהוא מבוסס "תוצאות חיפוש" או "מבוסס תוכן", לחברת פירסום שיכולה להציע פירסום "מבוסס מיקום" והכי חשוב "פירסום מבוסס שאלות" ו-"פירסום מבוסס אנשים".
הנה ההסבר: חייבים לזכור שגוגל היא חברת פירסום. הכסף שמניע את גוגל מגיע מפירסום (גוגל-אדוורדז) בתוצאות החיפוש של אנשים במנוע החיפוש "גוגל". כך גוגל מציעה "פירסום מבוסס תוצאות חיפוש". אבל גוגל הבינה שאם הם יישארו רק במנוע החיפוש שלהם, הם ייעלמו.
זה למה גוגל הרחיבה את הפירסומות שלה לתוך רשת השותפים של גוגל (כך בלוגים, כמו בלוג החומוס לדוגמא, מקבלים כסף דרך גוגל-אדסנס). גוגל אדסנס נותנת ליוצרי התוכן להציב אצלם פרסומות ולמפרסמים היא מאפשרת לעשות "פירסום מבוסס תוכן". אבל זה לא מספיק.
בשלב הקרוב, גוגל רוצה לתת לנו "פירסום מבוסס מיקום". לגוגל יש את גוגל-מפות (שירות המפות של גוגל), גוגל אנדרואיד (מערכת הפעלה, קוד-פתוח, לטלפונים סלולרים) וגוגל-פון (מכשיר סלולרי בחסות גוגל). אז מה חסר להם? לדעת את המיקום שלנו כרגע. ואיך הם מתכננים לעשות את זה? באמצעות הגוגל-באז. הגוגל באז מאפשר לאנשים ליצור הודעות סטטוסים מהמכשירים הסלולריים שלהם, ביחד עם תיוג (אוטומאטי) של המיקום שלהם בזמן יצירת הסטטוס. זה מאפשר, לדוגמא, לראות את הסטטוסים (של ה"חברים" שלנו) שנמצאים סביב מקום כלשהו. כדי לראות מה זה אומר, צפו בסרטון הבא:
אבל מה שזה בעצם אומר, הוא שגוגל תוכל להציע למפרסמים "פירסום מבוסס מיקום". כלומר, ליצור פרסומת (דרך גוגל אדוורדז), שתעלה כל פעם שמישהו מגיע לאיזור מסויים (והרי גוגל יודעים זאת, כיוון שהם אמרו להם היכן הם נמצאים דרך גוגל-באז).
עד כאן זה מה שכולם דיברו עליו. אבל יש עוד מרכיב אחד בסיפור, שהוא חשוב לא פחות (ואף יותר) מהקודמים: "חיפוש מבוסס שאלות". הדור הבא של חיפוש (ואני אומר את זה כמשתמש, לא ברמת התיאוריה) הוא חיפוש מבוסס שאלות (שאנשים אמיתיים עונים עליהם). כבר ישנו אתר אינטרנט (עם 90,000 משתמשים) שמאפשר זאת – קוראים לשירות הזה Vark.com (אדווארק או ווארק בקיצור). מדובר במנוע חיפוש שמאפשר לכם לשאול שאלה (האתר מתייג לאיזה נושאים השאלה קשורה) ואז האתר ימצא עבורכם מישהו (ברשת החברים המורחבת שלכם) שיענה לכם על השאלה (תודה לאייל סלע על שגילה לי את האתר הזה לפני כמה חודשים). ואת השירות הזה (כך פורסם היום) גוגל קנו!
השירות של אדווארק נשען על רשת חברתית של אנשים. כדי לאפשר לגוגל להכניס את (200 מליון) משתמשי הג'ימייל שלה לתוך אדווארק, היא קודם הייתה חייבת להפוך את ג'ימייל ל"רשת חברתית פתוחה" (דהיינו כזו שבה יש הצהרה רישמית שלנו, עם וויתור על פרטיות, על מיהם החברים שלנו). מרגע שגוגל פתחו את גוגל-באז, הדרך בשבילם פתוחה (לאחר שהאבק ישקע ואנשים יתרגלו לממשק והכל), לשלב לתוך הגוגל-באז את אדווארק. המשמעות של זה היא תוספת של (עד כ-) 200 מליון משתמשי ג'ימייל למנוע החיפוש, מבוסס אנשים, הגדול ביותר שנוצר אי פעם. מה שיאפשר לגוגל לשלב את הפירסומות שלה בתוך מנוע חיפוש מבוסס שאלות. זה מדהים!
והדבר הכי מדהים (שבערך כולם מבינים), זה שמרגע שגוגל שולטים ב"רשת חברתית" (דהיינו גוגל-באז), הם יוכלו להציע למפרסמים "פירסום מבוסס אנשים". במשמעות של – פרסם רק לאנשים מעל גיל X, זכרים, בעלי סוג פרופיל חברים כזה וכזה, בעלי הרגלי עבודה כאלה וכאלה, וכו' וכו'.
לאן זה מוביל את כולנו – עולם (כמעט) נטול פרטיות (למול גוגל, או חברה אחרת שתשיג אותה בסיבוב). הרבה יותר נגישות למידע ולאנשים. הרבה יותר צורך בניהול מידע, ניהול זמן, תיעדוף מטרות ומציאת פרופורציות בחיים.
כמו שעלה בשיחה שלי עם אחייני אוריאל (שבין שאר מעלותיו הוא חוקר תרבות מבריק), בספר 1984 פחדנו שהממשלה תהפוך לאח הגדול. ופתאום מצאנו את עצמנו בעולם שבו חברות מסחריות, ואנחנו (כהמון) נהפכנו לאח-הגדול של עצמנו…
הנה סרטון קלאסי (Epic 2015) שמדגים חזון עתידי (וקצת מפחיד) של כמות הכוח שגוגל הולכת לצבור בשנים הקרובות (ישנם עוד לפחות שלושה סרטונים בעלי אופי דומה. אולי נפרסם את כולם ביחד מתישהו…):
והערות קטנות לסיום:
חדירה: אני חושב שהגוגל-באז מציג את קונספט הסטטוסים לאנשים שאינם משתמשים בטוויטר או בפייסבוק.
תחרות: אני חושב שהגוגל-באז יכול (תאורתית) למחוק את טוויטר. והוא יהווה תחרות לפייסבוק (שבדיוק משיקה שירות אימייל משל עצמה שיתחרה בג'ימייל). בעיקר בהתחשב שלגוגל יש את גוגל-חבר-חבר (שמחברת את הרשת החברתית של גוגל בתוך אתרי אינטרנט ובלוגים אחרים), ו- API לגוגל-באז.
ישנם נושאים בהם אני מוצא שפשוט אין לי מה לכתוב, למרות שחובה בעיני לכתוב עליהם. נושא המאגר הביומטרי (ה"יענו פיילוט" שלו) שאושר היום בקריאה שלישית הוא אחד מהם.
אני כועס.
אני כועס על ווינט – על כך שהם החליטו לפרסם את הידיעה בנושא בעמוד הראשי למעלה. למה? כי זו הפעם הראשונה (עד כמה שידוע לי) שבו הם פירסמו ידיעה בנושא במעלה האתר. עד כה הם החביאו את הידיעה במדור "מחשבים" מתחת לידיעות בנושאים שבעיני פחות צריכים לעלות בשיח הציבורי.
אני עצוב.
אני עצוב שאנשים כמו קלינגר שכתבו על הנושא, כבר מדברים על עייפות, על תשישות, על כניעה? מדבר מילים שלתת להם לינק עליו זה פשוט לא מספיק.
אני מפחד.
מפחד שנמצא את עצמנו בוקר אחד במדינה שבה "האח הגדול" איננו רק תוכנית ריאליטי (ואני מצטער שלא הקשבתי לאחי שוקי שהציע לפני שנה שאתן את הלינק שהרגע נתתי למאמר בוויקיפדיה של האח הגדול, כדי לעזור לו בדירוג בגוגל).
אבל יותר מזה, אני מפחד שאולי טעיתי
אבל האם זה מספיק? זה לא מרגיש מספיק.
מרגיש כאילו מבלי להקדיש משרה מלאה לדברים האלה, ולמי יש את הזמן להקדיש לזה משרה מלאה?