דינה ראלט, בבלוגה המקסים, גילתה לי על "החדשנים הצעירים של 2007" שפורסמו לאחרונה באתר טרנולג'י-ריוויו. וכעת אספר על כמה מהם.
להביא את שפת הגוף לאנימציית מחשב
עליה דינה כתבה וסיפרה לנו כאן. (גם סיפקתי תגובה קצרה)
המטרה: לאפשר לדמויות אנימציית מחשב ללכת באופן שניראה אנושי יותר.
הבעיה: זה מורכב מידי. לבצע תחשיב מדוייק עבור ההליכה, דורש מעקב על אינספור שרירים וגידים, מעבר למה שאנו מסוגלים לבצע במשאבי הטכנולוגיה של היום.
הפיתרון של קרן ליו: לקחה מודל ממוחשב של גוף, הלבישה עליו מודל בסיסי של תנועה והשאירה כמה פרמטרים חופשיים של אופן תנועה. אז צולמו אנשים הולכים, כאשר הם נתבקשו ללכת באופן שמשקף מצברוח מסויים (עליזות, עצבות וכו'). מצילומי ההליכה של האנשים, ליו חילצה את הפרמטרים עבור המודל שלה – ואינספור נתונים שהיא לא חילצה מהתמונות, היא השלימה באמצעות ההנחה על גבי המודל לפיה "הגוף זז באופן יעיל". התוצאה, לא רעה בכלל (אפשר לראות סרטון הדגמה כאן – שממחיש חילוץ פרמטרי תנועה מהתנועה של רקדן).
"שווה לשים לב" – אנשים לא זזים בצורה יעילה. אילו היה כך, הם לא היו נידרשים להתאמן כל כך הרבה על תנועות בשלל שיטות תנועה (או לחימה). כיצד זה משפיע על המודל של ליו ? האם אפשר להשתמש במה שליו עושה כאמצעי לאתר בעיות תנועה ? (כמו שדינה הציע). שאלה טובה…
זיהוי תבניות נחשב על ידי כמה (כגון ריי קורצוויל) כאחד המאפיינים החשובים של המוח האנושי. דוריס טסאו שילבה טכניקה למעקב אחר ניורונים יחד עם מעקב MRI, על קופים שצופים בתמונות – במטרה לזהות איפה המוח פעיל בזמן פעולת זיהוי פנים (ועם שינויים עבור תבניות פנים שונות). ובכך מקדמת בצעד נוסף את הבנתנו את התהליך.
יש שם עוד דברים מקסימים, כמו האנשים שאמציעו את DIG, או את STUMBLE UPON, או את THE ESP GAME. אבל במקום לסקור אותם, אני אחזור בינתיים ללמוד למבחן ב-"ניסויים קליניים" 🙂