קטגוריה: יפה בעולם

צפריר: וורדקאמפ הוא כנס שנתי, המאורגן על ידי חברת Automattic, אשר מובילה את פיתוח מערכת הבלוגים וורדפרס, ומפעילה את מערכת הבלוגים WordPress.com.

הקריאה של צפריר (בבלוגו סטרטר) ש"נרים את הכפפה", למימוש כנס וורדקמפ, נגעה בי.

כמה שעות מאוחר יותר, עומדים לרשותינו:

הבלוג שיעדכן על התפתחויות – www.wordcamp-israel.info

והפורום (גוגל גרופ), שבו מתכננים את הכנס:http://groups.google.com/group/wordcamp-israel/topics

ואיך זה הולך בינתיים (בכמה שעות שהכל באוויר), תיכנסו ותיראה 🙂

והעתיד ניראה וורוד-פרס.

ניורומנסר נחשב לאחד מספרי הנבואה אשר חזו את האינטרנט. וניתקלתי היום בראיון עם הסופר שלו.

אני מביא אותו לכאן בשביל כמה ציטטות מעניינות, אשר עונות לשאלה כיצד גיבסון הגה בכלל את ניורומנסר ומגישתו אל ההווה. קיבצתי עבורכם חלקים אשר בעיני היו מעניינים:

The present has recently caught up with William Gibson. The great prophet of the digital future, who not only coined the word 'cyberspace' in his debut novel Neuromancer in 1984, but imagined its implications and went a long way to suggesting its YouTube and MySpace culture, has stopped looking forwards. 'The future is already here,' he is fond of suggesting. 'It is just not evenly distributed.'

I have become convinced that it is silly to try to imagine futures these days.'The problem, he suggests, is one of time and place: things, technologies, now happen too fast and in unpredictable locations.

It's an obvious question, but where does he get his ideas from? 'Well, when I start a book, I just look for things to be interested in. Often, they don't have much to do with the final product and I am never quite sure how they have informed the process, but they are there at the beginning.'

These things are not news in the old sense, but cultural peculiarities that resonate with him in some way. 'I then keep all of them in proximity until they start to generate connections, the more unlikely the better. The beginning of a book is a good place, but when I am a little further in, I completely lose faith in the process. At that point, strange things start to emerge, things I would never have dreamed of.'

One of the strangest of these things was the idea of cyberspace. Neuromancer was built around the story of an out-of-work computer hacker induced to commit an unlikely crime. It was, along the way, a meditation on artificial intelligence, virtual reality and genetic engineering, and the place these things might come to occupy in pop culture. 'Cyberspace' was the name Gibson gave to the novel's digital terrain.

Gibson started writing when he married and had his first child in his late twenties. He had stopped reading science fiction, but went back to it to discover it had ceased to be 'cool'. It was still all about space travel and little green men. 'I remember thinking: what can I do that is alien without aliens?' he says. 'That is where Neuromancer came from.'

Two particular things inspired him. One day, waiting for a bus, he saw a poster for the Apple 2c, a relatively small personal computer with a handle on it, like a briefcase. 'I stood there and remember thinking: Wow, computers can be small.'

It was also about the time of the first video arcades and Gibson would look in and see kids playing. 'I was always struck by the idea that the kids pushing the buttons wanted more than anything to be on the other side of the screen. The look on their faces suggested that.'

He started to invent a world where subcultures, particularly urban youth subcultures, might meet digital technology in a way that had not happened yet. He evolved the language for this place in part from overhearing conversations at science-fiction readings. He'd go to Seattle and 'just eavesdrop guys in a bar or whatever, guys who were maybe in working at the early days of Microsoft'. Once he overheard two women who worked as keypunch operators at an army facility have a brief conversation about viruses on the machinery. 'I didn't ask, I just took it home and thought: this sounds good. The idea of computer viruses was generally unknown at that time, but I could see how it might work in Neuromancer.'

It seemed to write itself, he suggests. 'I had no way of knowing then that no book gets written by the guy who walks around thinking about writing books. The conscious ideas I had for the book were not very good ideas. They never are. The book is what happens when your fingers are hitting the keyboard.'

Was he a prophet? 'Not a very good one: there are no cellphones in Neuromancer. A 12-year-old would spot that straight away. There's no email either, no websites, no internet really. But there is a lot of heightened language about the possibility of computers to transport us out of ourselves.'

That possibility has taken us a long way in the years since. Does he have any idea, I wonder, where it will lead next?

'Well, as time has gone along, it has become more apparent to me that people don't sit down in parliament and say, "What this country needs is the iPod!" This stuff is called into being by people trying to make a buck, or out of curiosity, and it is now completely out of control.'

I'm reminded of something Gibson once said: 'I didn't imagine that art girls in the Midwest would be flashing their tits in cyberspace… but I'm glad that they're doing it.' Does he retain that optimism?

'You could say, in some ways technology and entertainment culture does not look that good from outside. I mean, if you looked at the internet objectively, sometimes you would think it was just a tsunami of filth, something you would not want anywhere near your children.'

It is though, he believes, an intimately human form of culture. 'I think that one of the things that sets us most thoroughly apart is the ability to preserve our individual memory. The information of the cave paintings becomes Borges's library, Borges's library becomes a laptop computer.' The internet is the shared memory of the species.

I wonder if Gibson, an inveterate blogger, thinks it possible to have human relationships in cyberspace that are as close as in the real world?

'If they are text-based, I would say yes. I have some friendships conducted almost entirely through email that are very intimate. I think we are getting to the point that a strange kind of relationship would be one where there was no virtual element. We are at that tipping point: how can you be friends with someone who is not online? In a couple of years, we will be no more disturbed by our relationship with virtual worlds than we are by our relationship with broadcast television.'

דינה ראלט, בבלוגה המקסים, גילתה לי על "החדשנים הצעירים של 2007" שפורסמו לאחרונה באתר טרנולג'י-ריוויו. וכעת אספר על כמה מהם.

להביא את שפת הגוף לאנימציית מחשב

עליה דינה כתבה וסיפרה לנו כאן. (גם סיפקתי תגובה קצרה)

המטרה: לאפשר לדמויות אנימציית מחשב ללכת באופן שניראה אנושי יותר.

הבעיה: זה מורכב מידי. לבצע תחשיב מדוייק עבור ההליכה, דורש מעקב על אינספור שרירים וגידים, מעבר למה שאנו מסוגלים לבצע במשאבי הטכנולוגיה של היום.

הפיתרון של קרן ליו: לקחה מודל ממוחשב של גוף, הלבישה עליו מודל בסיסי של תנועה והשאירה כמה פרמטרים  חופשיים של אופן תנועה. אז צולמו אנשים הולכים, כאשר הם נתבקשו ללכת באופן שמשקף מצברוח מסויים (עליזות, עצבות וכו'). מצילומי ההליכה של האנשים, ליו חילצה את הפרמטרים עבור המודל שלה – ואינספור נתונים שהיא לא חילצה מהתמונות, היא השלימה באמצעות ההנחה על גבי המודל לפיה "הגוף זז באופן יעיל". התוצאה, לא רעה בכלל (אפשר לראות סרטון הדגמה כאן – שממחיש חילוץ פרמטרי תנועה מהתנועה של רקדן).

"שווה לשים לב" – אנשים לא זזים בצורה יעילה. אילו היה כך, הם לא היו נידרשים להתאמן כל כך הרבה על תנועות בשלל שיטות תנועה (או לחימה). כיצד זה משפיע על המודל של ליו ? האם אפשר להשתמש במה שליו עושה כאמצעי לאתר בעיות תנועה ? (כמו שדינה הציע). שאלה טובה…

איך המוח מזהה פנים

זיהוי תבניות נחשב על ידי כמה (כגון ריי קורצוויל) כאחד המאפיינים החשובים של המוח האנושי. דוריס טסאו שילבה טכניקה למעקב אחר ניורונים יחד עם מעקב MRI, על קופים שצופים בתמונות – במטרה לזהות איפה המוח פעיל בזמן פעולת זיהוי פנים (ועם שינויים עבור תבניות פנים שונות). ובכך מקדמת בצעד נוסף את הבנתנו את התהליך.

יש שם עוד דברים מקסימים, כמו האנשים שאמציעו את DIG, או את STUMBLE UPON, או את THE ESP GAME. אבל במקום לסקור אותם, אני אחזור בינתיים ללמוד למבחן ב-"ניסויים קליניים" 🙂

איילין גלני, עליה לא שמעתי מעולם לפני ההרצאה שאני מביא לכם, היא מוזיקאית. היא גם חירשית.

ובהרצאה הבאה, היא עושה שואו מרתק על כיצד להקשיב למוזיקה עם כל הגוף. (אני מביא את ההרצאה בתגובה למאמרה של דינה – בו היא מספרת על מה זה עושה לנו לשמוע מוזיקה).

ובתגובה למאמרה של דינה:
אני שואל את עצמי האם התוצרים של הסריקות המוחיות, שהודגמו במאמר אליו הפנית, משוייכות לעשייה המנטלית של הקשבה למוזיקה, או של הקשבה.
האם הפעולה שאיילין מבצעת בהקשבתה למוזיקה, דומה למה שאנו עושים באמצעות ה"אוזניים". ואולי, מה שאמני צ'י קונג עושים ב"הקשבתם" לתנועה, או מתרגלי מדיטציה עושים בהקשבתם לנשימה – דומה למה שאנו עושים בהקשבתנו למוזיקה.
בעצם, אני שואל האם ההקשבה היא מה שנימדד, או ההקשבה למוזיקה.
האם פעולת הקשבה היא מה שמעניין, או מה שמקשיבים לו. ומה האינטראקציה ביניהם ?

אילו היו מאלצים אותי לספק את דעתי: הייתי אומר שפעולת ה"הקשבה" כשלעצמה, במובנה הרחב ביותר (אשר כן כולל הקשבה באמצעות הגוף, לגוף, לנשימה, ל"אנרגיות" במובן הלא ניו-אייג'י שלו) – היא למעשה הפעולה שתעורר ותדרוש את, מה שכינית בפוסט, "אירגון מידע" במוח.
עם זאת, אילו לא היו מאלצים אותי לדעתי – הייתי מעדיף לומר שאין לי מושג. אבל אני סקרן לדעת יותר.

נ.ב: note to self – אני חושב שעוד כמה חודשים אני אחלוק עם כולם ממצאים שעושה פרופסור זהר איתן בתחום המוזיקולוגיה, שהם (בעיני) מעניינים. (ובטח ארחיב על הכלים הסטטיסטיים בהם השתמשנו לפרשנות הנתונים, בבלוג הסטטיסטיקה המתחיל שלי)