עד להיום, talgalili.com התאכסן ב- goDaddy (בווז) והיום העברתי את הבלוג לשרת של site5 (בזכות המלצתו של אלעד).
אני עוד אכתוב מתישהו בקרוב פוסט עם טיפים על מעבר השרתים (פעולה לא טריוויאלית כשמדובר בבלוג בעברית). בינתיים, אני כבר קוטף פירות על המעבר: עד כה הבלוג שלי לא שלח אלי אף אימייל, גם כשהוא היה אמור לשלוח אימיילים. היום (לאחר המעבר), נשלח אלי המייל הראשון שקיבלתי אי פעם מהבלוג שלי (הבלוג הודיע לי שנירשם אצלי משתמשת חדשה בבלוג).
ייתכן … שהטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.
אני מסכים לגבי ההבחנות שמתבצעות בפוסט, אך מסוייג מהמסקנות.
ישנם אלו שרואים את האינטרנט כתחליף לערוצי תקשורת מסורתיים – ואז מתאכזבים (או ששים) לגלות שהאינטרנט לא עושה את זה כל כך טוב. דוגמא מקסימה לכך היא התמונה של מגרית "זה לא מקטרת":
ועל אותו משקל 🙂 "איננו חיוך"
מצד שני, למה להסתכל על חצי הכוס הריקה ? האינטרנט הוא לא הרבה דברים, אבל במקביל הוא פותח שדות שלמים של אפשרויות (באותה המידה שתמונות פותחות שדות שלמים של הזדמנויות, במקביל לזה שהם לעולם לא יחליפו את המקטרת).
דוגמא סותרת לטיעון ש "האינטרנט לא טוב לדמוקרטיה, כי הקשרים שנוצרים בו אינם יכולים להיות עמוקים", מובאת על ידי בוב ת'ורמן בהרצאתו בכנס טד. בתקציר ההרצאה נכתב:
In our hyperlinked world, we can know anything, anytime. And this mass enlightenment, says Buddhist scholar Bob Thurman, is our first step toward becoming Buddha. When we can know everything, we can see how everything is interconnected — and we can begin to feel compassion for every living being.
ואת ההרצאה המלאה ניתן לראות כאן:
אגב: מאז הכתבה שכתבתי על "תסריט להתאגדות חברתית דרך האינטרנט (וספציפית דרך פייסבוק)", מסתבר שזה הספיק כבר לקרות בקנדה (לינק לכתבה המלאה בווינט)
בתימצות: "הקבוצה שמייקל גייסט הקים ב-Facebook צמחה בהדרגה ל-25,000 חברים והצליחה לשנות רפורמה בחוק זכויות היוצרים הקנדי"
———————————————
ועידכון קטן על מה שקורה בחיי:
אני לא מעדכן את הבלוג הזה (ואת בלוג הסטטיסטיקה האהוב עלי), פשוט כי את "זמן הבלוגים" שלי אני מקדיש לגילוי כיצד להעביר את הבלוגים שלי מהשרת הנוכחי שלהם (גודדי, עליהם יש לי דברים מאד שליליים לומר).
עוד בלוג שהפסקתי לטפל בו הוא בלוג מורים. שגם זמנו יגיע שוב.
הספקתי להרים את הבלוג של סולידריות (קבוצה סטודנטיאלית שמאלנית חברתית, שופעת באנשים נבונים וחמודים). את הבלוג של סטודנטים נטו אני לא בניתי, אבל היות ויש לי כבוד עמוק לעשייה של חלק מהאנשים שם (בכללם נעם ויונתן) – אני חושב שאם אני מקשר לסולדריות, אז מגיע גם להם האיזכור. (אם אתם לא קשורים לפוליטיקה הסטודנטיאלית של אוניברסיטת תל אביב, לא בטוח שהבלוגים הללו יעניינו אותכם. מה שכן צריך לעניין אותכם – זה שיש התעוררות חברתית של אנשים, והשימוש שלהם באינטרנט כדי להתארגן לבחירות, מבלי שיש להם תקציב "מלמעלה" – סיפור יפה, אבל אני לא ארחיב עליו כרגע).
עוד הערות הן שאני עובד כבר למעלה מחודש בקומפיוקול ומאד מרוצה (מהמקצועיות, האווירה המצויינת בין האנשים, והפירגון בשיתוף הידע).
סיימתי פרוייקטון חמוד של ניתוח סטטיסטי (עבור פרופסור זהר איתן) – אני אשאל אותו בקרוב האם אני יכול לפרסם אותו במדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה. הניתוח היה על ניסוי שבודק איזה אסוציאציות נוצרות אצל אנשים כשהם מקשיבים לקטע מוזיקאלי עם שינויים של הפרמטרים המוזיקאליים ביצירות. מאד חביב (והתוצאות מאד מובהקות).
אני אסיים בלומר שאני עומד לקדם עוד מייזם חברתי (דרך האינטרנט, אלא מה). אני אספר לכם עליו בקרוב.
ואסיים במשפט יפה ששמעתי לאחרונה:
"מתישהו בעתיד יהיה שינוי מאד גדול שיתרחש ואנחנו לא נדע עליו לפני שהוא יתרחש. וביום שלפני השינוי הגדול – אנחנו נחשוב שמחר עומד להגיע עוד יום רגיל, מבלי לדעת איזה שינוי מדהים יתרחש באותו היום.
היום הזה קרוב מכפי שאנחנו מדמיינים".
התשובה האוטומטית כמובן תהיה "תלוי בהקשר". והנה ההקשר:
בהמשך לפוסט שהעליתי אתמול בבלוג מורים, שם עודדתי מורים לכתוב יותר בכלל ולפתוח בלוגים משל עצמם בפרט, הגיב לי שם איתי וכתב:
כתבת:
"דמיינו אילו במקום בלוג אחד היו במאבק הזה מאות בלוגים עם מאות אלפי קוראים."
נדמה לי שאמרתי לך פעם בשיחה אישית אבל חשוב שהמורים ישמעו:
לדעתי המחשבה שלך שכמה שיותר בלוגים יותר טוב היא ממש לא הכיוון הנכון. כבר היום יש עומס עצום של בלוגים, זה גורם לכך שכל אחד מקבל מעט חשיפה, כי מעטים מאוד (כלומר אנשים כמוך) משתמשים בתוכנות RSS ללקט בלוגים אהובים עליהם או במנועי חיפוש לפי תגיות ללקט חומר מעניין בשבילם.
כדי שלבלוגים בישראל תהיה יכולת השפעה עדיף ללכת דווקא בכיוון ההפוך – בעצם בכיוון שבו בחרת כאן בבלוג מורים.
בלוג קבוצתי שיש לו הרבה כותבים והרבה קוראים. הרבה חומר שגורם להרבה קוראים לפתוח את האתר בבוקר בדיוק כמו שפותחים ווינט או הארץ.
תראה למשל את הבלוג האמריקאי המשפיע democratic underground
אז מורים יקרים, אם אין לכם בלוג – אל תפתחו עוד אחד – פשוט תכתבו לבלוג מורים ותביאו לכאן עוד קוראים ועוד כותבים.
והנה תגובתי:
אהלן איתי.
תודה על השיתוף והמחשבה.
אני חושב שלטווח הקצר שנינו מסכימים, השאלה היא לגבי הטווח הארוך. בטווח הקצר, אני מסכים שבלוג-מורים (כבלוג-קבוצתי) מציע פתרון מתאים לתקשורת בין מורים ואנשי חינוך לבין שאר הציבור בישראל.
בטווח הארוך, אני מאמין שהכיוון הנכון הוא להשאיר את הבלוג אך שבמקביל – שאנשים שיש להם תוכן להפיץ יבנו בלוג משל עצמם (על איכסון כמו בלוגלי, או דומיו). הייתי רוצה לראות את זה עבור כל סוג של תוכן, ובפרט עבור תוכן הקשור לחינוך בארץ.
גם כשנגיע לנקודה הזאת, עדיין יהיה מקום לבלוגים-קבוצתיים כמו בלוג-מורים, אבל חשוב בעיני שהוא לא יהיה הבלוג היחיד, אלא שיהיה חלק מרשת-תקשורתית מבוזרת, שמבוססת על בלוגים של אנשים רבים. הייתרונות של רשת-תקשורתית מבוזרת כזו הן:
יציבות העברת המידע – כרגע, זה שבלוג-מורים נפל לא עשה נזק. אך אילו המורים לא היו מגיעים להסכם, זה שהבלוג היה מושבת ביממה הקודמת היה עלול לגרום לבעיה אמיתית עבור אנשים – כי הבלוג הכיל את הקובץ שדיווח איזה תיכונים שבתו ואיזה לא. דמיין את התסריט הזה בעוד שנתיים שבהם הבלוג יצבור עשרות ומאות אלפי גולשים – חשוב שהיכולת להעביר מידע תהיה יציבה (עד כמה שניתן) מפני תקלות. ובשביל זה צריך:
לדאוג שבלוג מורים יוכל לעמוד בעומס כזה לעתיד (מה שאני הולך ללמוד איך לעשות בשבועות הקרובים).
לאפשר הפצה נוחה של המידע באופן מבוזר. לדוגמא: על ידי מידע שנמצא לא על בלוג אחד, אלא על עשרות כאלו, שכולם יודעים מיהם הבלוגים הללו, כיוון שהם רשומים בכמה אגרגטורים שונים.
הקטנת הסכנה שלמישהו יהיה מונופול על הידע – במצב של רשת-בלוגרים, תיקטן התלות של הגולשים בבלוג יחיד שמחזיק מונופול על התקשורת. זה יגדיל את השליטה של הגולשים במידע שהם מעבירים ויוריד את החשש משחיתות של המחזיק במונופול על הידע (מה, שכידוע, אנו נאלצים לסבול ממנו כרגע מלפחות עיתון/תחנת-טלויזיה אחת במדינה).
לקיחת אחריות על התוכן– מאיך שאני תופס את מדיום הבלוגים – אנשים לוקחים יותר אחריות על הבלוג שלהם מאשר על טקסט שהם כותבים לאתר של "מישהו אחר" (אפילו אם האתר מיועד לרכז תכנים עבור המגזר שלהם עצמם). כאשר למישהו יש בלוג משלו, עם הכותרת שלו והעיצוב שלו – הוא לוקח יותר אחריות על התוכן. אחריות על קצב העידכון של התוכן, תיקון של שגיאות כתיב, עידכון הכתבה, מענה לתגובות וכו'. מה שאני כותב פה היא השערה אישית שלי, וייתכן שאני טועה, אבל ניראה לי שזה המצב. ואם אני צודק, הרי שמאות בלוגרים העוסקים בחינוך עדיף על פני מאות כותבים בבלוג-מורים אחד.
זהות אינטרנטית כבסיס ליחסי אמון– כאשר תחפשו "טל גלילי" או "בלוג סטטיסטיקה" באינטרנט, תדעו עלי הרבה מאד דברים. יש אנשים שמפחדים מאובדן הפרטיות שהאינטרנט כופה עליהם. אך המציאות היא שזה כמעט בלתי נמנע – הפרטיות בעידן האינטרנט כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה פעם (ופייסבוק היא רק עוד צעד במשעול הזה): אנחנו מותירים אינספור "טביעות אצבע" של עצמנו ברחבי אינטרנט שאינו שוכח.
אך הצד השני שאנשים רבים מתעלמים ממנו, הוא הייתרונות של החשיפה: השקיפות כבסיס לאמון. כאשר אדם יוצר לעצמו זהות מושקעת באינטרנט (כמו זו של בלוג), קל יותר לסמוך על אנשים. אם מורה כותב בלוג עם הרבה תוכן, ומדבר עם הגולשים שלו – ואומר לי שהוא הולך לשבות – אני אסמוך על הטענה הזו שלו הרבה יותר מאשר מטוקבקיסט ב-YNET. ההשלכות של כך הן מרחיקות לכת ובבסיסן נמצאת האמיתה שאמון מאפשר שיתוף פעולה שמאפשר התאגדות אפקטיבית. כך אני "קורא את השטח". אך כמובן ייתכן ואני טועה.
כל שכתבתי לא מעלים את הצורך של בלוג-קבוצתי (כמו בלוג-מורים). כי הרי לא לכל אחד מתאים להקים בלוג , ליצור לו תוכן, לפרסם את הבלוג, להתייחס למבקרים וכן הלאה. יש אנשים שפשוט רוצים לכתוב מאמר אחד או שניים בנושא שקרוב לליבם – ושהוא יופץ במקום שיש בו קוראים שמתעניינים בתחום הזה. באותה מידה, בלוג-קבוצתי גם עוזר לבלוגר שרוצה להפיץ את הידע שלו בעוד מקום. לבלוגים-קבוצתיים בפירוש יש מקום בשנים הקרובות.
בעתיד שאני מדמיין יקומו בלוגים רבים, במקביל לבלוגים קבוצתיים. ובעתיד הזה יקומו אגרגטורים-מבוססי-תמה לבלוגים הללו (בדומה לגרייפס, בלוגרים וכן הלאה) אך ורק עבור נושאי חינוך, אשר ירכזו את תכני הבלוגים למקום אחד.
האגרגטורים שיקומו יחסכו מאנשים ללמוד איך להשתמש בסינדיקציית RSS בעצמם. ומאידך, יישמרו על הייתרונות שמניתי עבור רשת בלוגים.
דמיינו את מצבנו אילו תשתית כזו הייתה פרוסה עבורנו במאבק המורים הנוכחי. האפקט יכול היה להיות מרשים למדי, כי המוטיבציה שם – כל שהיה חסר היא המודעות והידע הטכני. וממה שאני מבחין, החסם העיקרי הוא המודעות.
הקריאה לפעולה שאיתה אני אסכם את הפוסט הזה היא אותה הקריאה איתה התחלתי את כנס וורדקמפ: תעזרו שכל אדם שיכול לכתוב בלוג בארץ, שיכתוב, ותספרו לכל אדם על בלוג שיכול לעניין אותו. נעשה זאת – ולכולנו יהיה טוב, הרבה יותר טוב.
ב- YNET התפרסמה כתבה מעניינת על סין. תחת הכותרת: לאינטרנט בסין חוקים משלו. הכתבה מציעה נקודות ראיה לתרבות (עצומה) אשר כל כך שונה משלנו:
האינטרנט בסין בעיניים של ישראלי המתגורר במדינה: על ה-QQ, תוכנת המסרים המידיים הגדולה ביותר בעולם, הטירוף מאחורי טיפוח דמויות וירטואליות, הקלות שבה ניתן לעקוף את הצנזורה ביחד עם הרצון של רוב הסינים ליישר קו עם המשטר שלהם ולא להסתבך (קישור לכתבה)
וכביכול ללא שום קשר, אספר שלאחרונה שרון כתבה על איאון פלקס (איך מתרגמים aeon flux ? השתנות העידנים ?!). מה שהוביל אותי להזכר עד כמה אהבתי את הסדרה הזו בתור ילד (זה היה בתקופה שבה עוד ראיתי טלויזיה, MTV היה דלוק אצלי ברקע בזמן ששיחקתי heroes of might and magic, ואני אפילו זוכר במעומעם את הסרט heavy metal). הפרק שאני זוכר מאיאון-פלקס הוא אחד שבו דמות כלשהי נכשלת בלעבור דרך דלת מלכודת – כאשר ההשלכות של הכישלון הוא שחבלים לוכדים אותה בזמן שידיים רובוטיות יוצאות ומנסרות לה את הגפיים. מה אומר… עוד זריקת חיסון לקראת העידן שלפנינו. ובנימה אופטימית זו – אני מצרף קליפ שידידה שלחה לי, המציג זוג רקדנים (לאחד אין רגל, ולשניה אין יד). הקונספט נוגע ללב (מאידך, לא צפיתי בקליפ עד הסוף) :
(אגב, קטיעות הגפיים מזכיר לי את הפוסט ההזוי שמספר על פתולוגיה של אנשים שרוצים שיקטעו להם את הגפיים, בה נתקלתי לאחרונה בבלוגו של מרווה הפיגמנטים בפוסט על סטיות מניות.)
.
