קטגוריה: יפה בעולם

ומה הכרטיס שלה עושה במקום הראשון בגוגל עבור המילה "פייסבוק" ?

נסתרות הן דרכי הגוגל…

לפני זמן מה צפיתי בהרצאה המקסימה של קרל אונורה (בטד). ההרצאה אורכת 20 דקות ועוסקת באיטיות. בחשיבות של לקחת את הזמן כמתכון לאיכות חיים. למי שממהר לראות אותה, הנה היא כאן:

היום נתקלתי בכתבתו של גל מור בווינט "לאן אנחנו ממהרים?" שגילתה לי 3 נקודות מעניינות:
1) הספר של קרל תורגם לעברית: "בשבח האיטיות" יצא ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן
2) הרעיון שקיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. (כך כותב קרל) – נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה
3) האמירה ש"אנשים הם איטיים ומבריקים". לדוגמא שצ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון.

מעבר לשלושת הנקודות הללו – נקודה אחת הלמה בי לאחר שסיימתי את המאמר: את המאמר "לאן אנחנו ממהרים" קראתי מתחילתו עד סופו. וזה דבר שכמעט ולא קורא עם מאמרים של ווינט (וכשחושבים על זה, במאמרים בכלל שאני קורא באינטרנט).
איך אני מסביר את זה? ובכן, זה מזכיר לי ניסוי שבוצע, בו השערת המחקר של החוקרים הייתה שככל שאנשים יותר מודעים להיותם בני-תמותה, כך הם ינטו יותר להיאחז בנורמות התרבותיות שלהם (כביכול, בגלל שהנורמות התרבותיות שלהם מספקות להם נחמה כנגד המורטליות). והדרך שבה בחנו את ההשערה, הייתה לבחון את הפסיקות של שתי קבוצות שופטים, אשר לאחת מהן ניתן שאלון לפני קביעת פסקי הדין. השאלון שנתנו להם נבנה כך שיועד להזכיר לקוראיו את היותם בני-תמותה (איך אתם חושבים שתמותו, מה תרצו שיעשה בגופתכם לאחר מכן וכו וכו). באותה צורה, זה מזכיר לי גם ניסוי שדיווח מאלקול גולדוול בספרו BLINK – שנתנו לאנשים שאלונים שהשפיעו על המיקוד של אנשים, מה שהשפיע על ההתייחסות שלהם לאירועים מאוחרים יותר.
וכל זה מוליך אותי דווקא לטוני רובינס, והרצאתו המרתקת (גם כן בטד, גם כן הרצאה של 20 דקות).
אחת הנקודות שטוני מתאר היא שהדרך להשפיע על חווית המציאות שלנו היא על ידי בחירה במה מתמקדים, איזה משמעות נותנים למאורע – ומשם נגזרים הרגשות שלנו, שמהן אנו גוזרים פעולות. פשטני, ללא ספק – אבל את הרצאתו של טוני שמעתי כמה וכמה פעמים. ועל אף שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שהרצאתו מאד פשטנית, הרי שמהקשבה נוספת (ונוספת), הגעתי למסקנה שהאיש מבין טוב על מה הוא מדבר ויש דברים בגו. אגב, הנה ההרצאה:

ומה השורה התחתונה של כל המלל ששפכתי היום ?
השורה התחתונה היא שאם קפצתם עד לסוף הפוסט הזה, כדי לראות את השורה האחרונה – כדאי שתחזרו ותקראו את הכל מההתחלה.

את הסרט "The Mysterious Geographic Explorations of Jasper Morello" גיליתי בבלוגו של ידידי היקר ניימן (בפוסט משובח שנכתב לפני למעלה משנה).

י', אישה יקרה בפני עצמה, ניהלה איתי שיחת "איזה סרטים טובים ראית". ולאחר שנזכרתי בג'ספר מורלו החלטתי למצוא אותו ברשת ולהפיצו להנאת הרבים. אז הנה הסרט (20 דקות אורכו). ולמי שסקרן להבין במה מדובר, הנה הציטוט הרלוונטי מהפוסט "אנימציה מודרנית (חלק א‘)" של ניימן:

סטימפאנק הוא תת ז‘אנר של מד“ב אשר נוצר בשנות השמונים-תשעים של המאה הקודמת. סטימפאנק מאופיין אך ורק על ידי המקום בו מתרחש הסיפור: תקופה בעבר, או עולם שמזכיר תקופה בעבר, אשר אליו הגיעו התפתחויות טכנולוגיות מוקדם מהרגיל. למה קוראים לזה סטימפאנק? דמיינו ספינות קיטור עפות ואז תבינו.

הגילויים הגיאורפיים המסתוריים של ג‘אספר מורלו, סרט אוסטרלי מצויר קצר (בן 26 דקות), מציג את עולם הסטימפאנק האמין ביותר שראיתי אי פעם – לפחות מבחינה ויזואלית. אנגליה הויקטוריאנית, עם ספינות הקיטור הכבדות שלה, הופכת לעולם מדהים ביופיו. ספינות הקיטור הכבדות הופכות למכונות אוויר יפיפיות. עם צדדים חשופים וגלגלי שיניים בכל פינה. מעולם לא ראיתי משהו אפור ומשעמם כמו מכונה ממומש בצורה כל כך רומנטית ואסתטית. את מקומו הויזואלי המרכזי של העולם בסרט מדגישה העובדה ששאר הדמויות נראות כצלליות בלבד. פעם ראשונה שאני רואה סרט המשתמש בטכניקה זו (למרות שאני בטוח שחצי מהקוראים חושבים וודאי שהיא מיושנת להפליא).

מעבר לויזואליות מדהימה, מתגאה הסרט גם בעלילת הרפתקאות ששאלות מוסריות בצידה. כאשר מגיפה מסתורית מאיימת על ארצו וחיי אשתו, עולה הנווט, ג‘אספר מורלו, למסע לארץ רחוקה המכילה את המרפא למחלה. המסע מלא, כמובן, בסכנות לא צפויות – ושאלה מוסרית אחת גדולה בה מתמקד הסרט בדרך חזרה. שלושת גיבוריי הסרט הם סטריאוטיפים קלאסיים של ספרות המאה ה – 19. ג‘אספר מורלו הוא הג‘נטלמן מגלה הארצות הנועז, קפטן הספינה הוא גוץ שמנמן וגס – והרופא? הוא פסיכופט. כמו שצריך.

הסרט היה מועמד לאוסקר בקטיגוריית הסרט הקצר בשנת 2005 (אולם לא זכה). לעומת זאת, הוא כן זכה בהרבה פרסים אחרים (קריאת שמחה!) ומהווה את הראשון בסדרת סרטים קצרים על מסעותיו של ג‘אספר מורלו.

לטעמי, זו התחלתה של קלאסיקה.

והנה הסרט (כל עוד גוגל לא יורידו אותו משידור):

לינק לבלוג:
www.publiceducation.org.il

והרחבה:
הפורום להגנת ההשכלה הציבורית הקים בלוג עצמאי. הפיצו את הקישור

שביתת המרצים נמשכת זה היום ה-81. ועד ראשי האוניברסיטאות איים כי אם השביתה תימשך עד יום ראשון הקרוב, הסמסטר יבוטל. הפורום להגנת ההשכלה הציבורית – פורום שמורכב מאנשי סגל בכיר, סגל זוטר, מורים מן החוץ וסטודנטים – שם לו למטרה להיאבק בהפרטת ההשכלה הציבורית בישראל, על כל שלוחותיה, מהפיחות בשכר המרצים ועד למאבק בדו"ח שוחט ובחנק התקציבי של מוסדות ההשכלה הציבורית. הפורום הקים בלוג, שמרכז מאמרים, חדשות ועדכונים אודות המאבק. המאבק הזה לא מתחיל ונגמר בשביתת המרצים, ואנו זקוקים לכל עזרה שנוכל לקבל. כהתחלה צנועה, נשמח אם תוכלו להפיץ את הקישור לבלוג.

והנה הרצאת הפתיחה בכנס שבו הוכרז הפורום להגנת ההשכלה הציבורית (הרצאות נוספות יפורסמו בקרוב ב: www.publiceducation.org.il)