עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

השבוע התחיל זיו קיטרו (כנראה המשווק הרישתי המוצלח ביותר שאני מכיר) את הפרוייקט "חתיכות מחיי בישראל", הנה 3 דקות שמסבירות במה מדובר ואיך להשתתף:

בקצרה: הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן, ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים.

בעיני, מדובר בפרוייקט ההסברה הישרלי (האינטרנטי) המשמעותי ביותר שצץ אי פעם באינטרנט הישראלי. מדוע? זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.
להמשיך לקרוא עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

יום מזכוכית – כיצד מסכים ומחשבים יעטפו את חיינו (תוך 10 שנים?) – 5:30 דקות

כשהייתי ילד, אני עוד זוכר שהתחילו לשדר את "מסע בין כוכבים – הדור הבא". ואני זוכר כיצד אחד הדברים שהפרידו בין התוכנית החדשה לישנה היו ממשקי המשתמש שריצפו את כל חללית האנטרפרייז. מדובר היה באינספור מסכים שקופים שהיו חלק מהמסדרות, חלק מהמעלית, חלק מכל מקום שבו היה משטח. בתור ילד זה נראה לי מגניב.
בתור מבוגר (שעד לפני שנתיים עוד התלהב מהיכולת לחבר שני מסכים למחשב אחד) אני מבין שהיוצרים של מסע-בין-כוכבים אפילו לא גירדו את מה שצופן לנו העתיד.

הנה הדגמא יותר טובה:

הסרטון והיצגי נתונים אינטראקטיביים – הדבר שלא הדגימו בסרטון…

מרתק לעבור על הסרטון ולנסות לזהות כמה אלמנטים של אינטראקציה עם נתונים מופיעים בו. מעניין לשים לב שהאלמנטים המרכזיים שמצליחים להציג בסרטון הם של הצגת נתונים, שינוי נתונים מוצגים, וסוג השליטה בהיצג הנתונים (הסרטון מדגים את שלושתם). מעניין להבחין שהסרטון לא מדגים (כמעט בכלל) איתור של נתונים (מלבד החלק שבו רואים מישהו משתמשת במפה ברחוב, אבל לא רואים אותה מוצאת את המפה). זה מעניין מכיוון שזה ממחיש עד כמה הקונספט של איתור נתונים (או ליתר דיוק של מציאה וחיבור בין נתונים שונים – דהיינו linking ו- brushing) איננו קונספט קל להמחשה בסרטון כזה. רוב ההיצגים שהודגמו בסרטון היו של מעבר מהיצג אחד להיצג הבא (בצורות מאד אלגנטיות, אבל של מעבר). בעיני, זה מרתק.

(לינק תודה: תודה לאבא שלי ששלח לי את הסרטון)

חסויות: פרנסה לבלוגרים ועיתונאים לשעבר? (פוסט אורח)

מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים "המקצוענים" ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו').

מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.

מה שיפה כאן הוא שאני לא "נאלץ" לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.

אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.

מפרסום סמוי לגילוי נאות

זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה"פרסום הסמוי" בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו "קנה לך בלוגר" בעין השביעית.

שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).

דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב"ריקושטים", בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.

האזכור שווה כסף

זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.

התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה"מערכתי" לבין הפרסומת.

בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.

לא צריך לרבע את המעגל

הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.

אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.

מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.

המפרסם מקבל מעמד של "פטרון אמנויות", כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.

פרובלוגינג אידיאולוגי

עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו"לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.

בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.

עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.

היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.

זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.

למה עיריית תל אביב מפחדת לפרסם את תקציב העירייה? תקצרי העלילה לקראת דיון מכריע בבית המשפט ב-5.7.2010

כבר כמה חודשים שאני עוקב אחרי הסיפור של שיחרור פרטי תקציב עיריית תל אביב לציבור בפורמט נגיש לניתוח סטטיסטי. ההסבר היחידי שיש לי למדוע זה לא מתרחש הוא שהעירייה מפחדת ממשהו (ותתקנו אותי אם יש לכם סברה אחרת). השאלה שמעניינת אותי היא מה הם מפחדים שנגלה.

על כל פנים ביום שני הקרוב, 5.7, בשעה 15:00, יתקיים בביהמ"ש המחוזי ת"א (רח' ויצמן 1) אצל השופט מודריק דיון מכריע, ככל הנראה, בעתירה לשחרור התקציב העירוני בפורמט שמאפשר ניתוח וקריאה סבירים שלו.

תקציר הפרקים הקודמים: יוני 2009 – "עיר לכולנו" מבקשת את נתוני התקציב העירוני בפורמט של בסיס נתונים (נניח, אקסל). העירייה (חולדאי, לייבה) מסרבת. דצמבר 2009 – אחרי אלפיים שעות עבודה, "עיר לכולנו" משיקה את התקציבולטור – כלי מבוסס אקסל אליו הוקלדו כל נתוני התקציב לשנים 2006-2009, ואפשרות לצפות בהם ולהשוות לפי מלות חיפוש, מבנה התקציב, בין שנים שונות, ועוד. העירייה מעלה את התקציב לאתר שלה – כקובץ תמונה. עיר לכולנו דורשת קובץ שאפשר לעבוד איתו – כדי שלא יצטרכו להקליד 12,500 שורות כל שנה. למעלה מ-2,000 תושבות ותושבים חותמים על עצומה התומכת בדרישה – יותר מ-1,000 ברחוב, 1,000 באינטרנט. עדיין דצמבר 2009 – התנועה לחופש המידע מקיימת יום עיון ובו מושב המוקדש לתקציב העירוני ולתקציבולטור. השר מיכאל איתן מודיע על תמיכתו בדרישה לשחרור התקציב. 21.12.2009: עיר לכולנו מעלה את ההצעה במועצת העירייה; מרצ, הליכוד, הירוקים, ה"צעירים", תל-אביב אחת מתנגדות אפילו לקיום דיון בשחרור המידע לתושבים. עיר לכולנו פונה לתנועה לחופש המידע, שמגישה אתה עתירה (לינק בתחתית העמוד) לפי חוק חופש המידע. העירייה משיבה: אנחנו לא מסוגלים להעביר את הנתונים, וגם לא חייבים. בדיון, עיר לכולנו מציעה שאנשי מחשבים מטעמה ואלה של העירייה ישבו יחד, ואם יש בעיה טכנית נעזור להם להתגבר עליה; בא-כח העירייה מסרב. השופט מחייב את העירייה לומר תוך 30 יום האם מסוגלת או לא; העירייה עדיין ממאנת, אך לפתע מתחייבת שתקים מערכת מידע משלה – כלומר, היא מסוגלת לעבוד עם הנתונים בפורמט הנדרש, אבל לא רוצה להעביר אותם לציבור.

זה מביא אותנו לדיון של יום שני, בו יטען היועץ המשפטי של עיריית ת"א-יפו שאין לה חובה חוקית להעביר לתושבים את המידע על התקציב העירוני בפורמט שמאפשר לנתח אותם, ואנחנו נטען שכן. הדיון מעניין, ובעל השלכות מעשיות מרחיקות-לכת. שימו לב שהעירייה כבר לא טוענת שאיננה מסוגלת – אלא שלא בא לה.
אתן ואתם מוזמנות/ים לדיון; נעדכן הלאה בקרוב.

(הופץ במקור על ידי נעם, בשם צוות תקציב "עיר לכולנו")

DropBox – לסנכרן תיקיה אחת בין מחשבים שונים, בקלות ובחינם

DropBox (או: דרופ-בוקס) הוא שירות אינטרנטי שמאפשר לבחור תיקיה בתוך המחשב שלכם אשר תהיה משותפת בין מספר מחשבים שונים.

לדוגמא: במקרה שלי, יש לי מחשב בבית ומחשב בעבודה. ויש לי תיקיות עם קבצים השייכים לפרוייקטים שונים שאני עובד עליהם. לפעמים אני רוצה להיות מסוגל לעבוד על משהו בבית ואז להמשיך לעבוד עליו בעבודה (וההיפך). הדרך המסורתית לפתור זאת היא שכל פעם שאני מסיים לעבוד ליד מחשב אחד, אני אעביר את הקבצים באמצעות USB או אי-מייל אל המחשב השני. החיסרון הוא שזה לוקח זמן, התעסקות, וקל לשכוח או לשגות בתהליך (קבצים ישנים ימחקו חדשים, או ששוכחים את הדיסק און קי בבית, וכן הלאה). דרופבוקס פותר זאת לחלוטין. הנה סרטון (קצר) הממחיש את אשר תיארתי:
להמשיך לקרוא DropBox – לסנכרן תיקיה אחת בין מחשבים שונים, בקלות ובחינם