"אף טכנולוגיה אינה פועלת, אם אין משתמשים בה" (לארי ניבן)
אני מודה, אוברי שיכנע אותי. אז אם אתם קוראים את הפוסט הזה, ואתם מתעניינים בנושא באופן רציני – דעו שאתם לא לבד.
לינקים:
גיליתי היום שהבלוג שלי כבר בן שנה ושבועיים, ואפילו לא חגגתי לו יומהולדת. אז היום חגגתי לבלוג שלי יומהלדת. אומנם לא הבאתי לו פרחים או גולשים או מה שזה לא יהיה שבלוגים מקבלים ליומהולדת. אבל חשבתי עליו – שזה תמיד טוב.
חשבתי לעצמי על מה כתבתי בשנה האחרונה, ומה הייתי רוצה לעשות עם הבלוג הלאה. כשרק התחלתי לכתוב, אני זוכר שקראתי היכנשהו שבלוגר אחד כתב ש-"אם אתה רוצה לכתוב בלוג, פשוט תתחיל לכתוב – תגלה שאנשים יבואו". ובמבט לאחור זה די מה שקרה. בשיחתי עם לוריל, אחרי כנס וורדקמפ, היא אמרה לי שלבלוגרים מתחילים היא אומרת לקחת שנתיים לפני שהם מכניסים מודעות. הסיבה, לטענתה, היא שהם זקוקים לשנתיים האלה כדי בכלל לגלות מי הם כבלוגרים. אז ככזה, אני חושב שהבלוג ואני עברנו שנה ראשונה בכבוד.
אחת המסקנות שהבחנתי בהן, היא שבנושא של "אי שם בלב", אני מפחד להכניס תוכן. כאילו שמשהו בתוכי כבר החליט שהבלוג הזה ידבר על נושאים כמו עתידנות, מידענות וורדפרס וכו' – אבל לדבר על מה אני עובר בתקופה כתיבת הבלוג, זה טאבו. אולי זה בגלל כל האנטי ששמעתי מאנשים לגבי זה שבלוג זה בעצם יומן אישי של ילדות בנות 12 שמספרות מה הן אכלו לארוחת צהריים (והתנצלותי מהנימה המזלזלת כלפי בנות ה-12 שקוראות את הבלוג. אבל בכנות, אלא אם אתן האחיינית שלי – אני לא מוצא סיבה שזה יעניין אותי). זה כנראה גם קשור למשפט הכל כך נכון "האינטרנט לא שוכח" (שכבר הרבה זמן התכוונתי לכתוב אותו איפשהו בבלוג, ורק חיפשתי תירוץ).
מאידך, ההיפך מפחד (כך לימד אותי אחי האהוב שוקי), איננו בהכרח אומץ אלא לפעמים הוא סקרנות.
כמה מחברי הטובים נישמעו לי קצת "תקועים" בימים האחרונים. ואולי בגלל שאני בעצמי קצת תקוע, אני חושב כרגע עליהם ולא על שאר חברי שעושים חייל יוצא דופן במלאכתם.
אז אחרי הגילוי חסר התקדים הזה של מצב רוחי, אני מקדיש במתנה לחברי היקרים (ולבלוג שלי), שיר מקסים של שרה מקלקלן, שפשוט עושה חמים בלב. להנאתכם:
(מילות השיר מצויות בהמשך הפוסט)
להמשיך לקרוא יומהולדת שנה ושבועיים לבלוג טל גלילי (חשבון נפש והקליפ בזרועות המלאך)
זו הרצאה די ארוכה, 50 דקות.
קצת קשה לתמצת הכל במשפט, אבל בגדול:
אופן-אי-די, מדבר על יצירה של זהות ווירטואלית על סמך שם דומיין.
כלומר, בדרך כלל אנחנו יוצרים שם משתמש וסיסמא לכל מיני אתרים שונים (החל מבלוג הוורדפרס שלנו, האימייל שלנו, פורומים שאנחנו משתמשים בהם, בלוגים של חברים וכו וכו).
היינו רוצים ליצור זהות (אחת או יותר), שנשמרת אחידה על פני הרבה אתרים.
אופן-אי-די עושה זאת דרך שמות דומיינים. זהו סטנדרט מבוסס קוד-פתוח.
למה זה מעניין? כי עדיין אף סטנדרט לא השתלט על הרשת. ודווקא היינו רוצים כזה. ההרצאה הבאה מסבירה זאת באופן שיטתי ופשוט (ומה לעשות, זה לוקח הרבה זמן) במשך ה- 20 בערך דקות הראשונות. שאר הזמן מספר על סוגיות, יישומים ועל העתיד.
שווה צפיה למי שמתעניין בעתיד האינטרנט, ושיש לו זמן…
ניתקלתי עכשיו בבלוג "השארו חופשיים", בסרטון שבתחתית הפוסט (5 דקות)
בסרטון יש נאום של ג'רי סנדרס, ראש העיר של סאן-דיאגו, אשר מתאר את החלטתו להחליט עמדה פוליטית ולתמוך בנישואים חד מיניים.
אין לי אמצעים לדעת האם הנאום שלו אותנטי, או נובע ממניעים פוליטיים. מה שכן, המשפט שלו בסוף – לפיו בתו לסבית, והוא אינו יכול להסתכל לה בפנים ולומר לה שהקשר שלה פחות משמעותי מאשר זה של אישתו ושלו… אני מצאתי את זה מרגש.
אייקון הוא אירוע שאהוב עלי מאד. אני כבר לא זוכר כמה שנים אני מבקר בכנסים, אבל אני זוכר ששם חיזרתי אחרי בת הזוג הראשונה איתה הייתי. מה שאומר שמדובר בסדר גודל של 7 שנים אחורה.
בשנים האחרונות, יכולתי שלא להגיע לאייקון, או להגיע ליום אחד למספר שעות – לראות פנים מוכרות, ולחזור לחיי. כך קרה גם השנה.
הוזמנתי לצפות בסרטי פנטזיה קצרים, יחד עם חבר, מר י' גבר היקר.
הסרט הבא שאני מביא לכם, הוא הסרט הראשון שהוקרן בסשן סרטי פנטזיה קצרים. על מנת שלא לפגוע לכם בחווית הצפיה, אני לא אספר על מה הסרט, מלבד לציין שמדובר בציידים. ושיש קשר למשפטו של ארנון, בתגובה לכנס וורדקמפ "בכלל יש כאלה שאינם בלוגרים ?!" (דהיינו, האם בכלל קיים זן כזה של אנשים)
תהנו: