"אף טכנולוגיה אינה פועלת, אם אין משתמשים בה" (לארי ניבן)
נתגלה דרך הבלוג המעניין של יקיר הפיירסטטס עומרי.
ניתן לצפות בסרט באיכות טובה יותר באתרו של אריאל שמיר: כאן.
האלגוריתם המוצג מצליח להקטין את גודלה של תמונה על ידי איתור שבילי פיקסלים "מיותרים" בתמונה, והסרתם (או הוספה של שביל נוסף כזה, על מנת להגדיל את התמונה).
באופן כזה, יש צימצום (או הגדלת) גודל תמונה, תוך שמירה על פרופורציות בתמונה, ותוך הסרה של שבילי פיקסלים "פחות חשובים" בתוך התמונה.
הזמנתי חברים לארוחה. ולצורך האירוע פתחתי דף חינמי בוויקי (שאנשים ירשמו מה הם מביאים, כן אני יודע שזה נישמע המון טירחה בשביל אירוע. אבל ברצינות, מדובר בתהליך שלוקח פחות מ- 5 דקות. ובסופו, אנשים יכולים לראות מי בא ומי מביא מה. וזה חינם…)
אך אבוי, שכחתי לרשום את אחד החברים שהוזמנו ברשימת המוזמנים. בתמורה, הוא הוסיף לרשימת המוזמנים את החתול שלו ואת האינקוויזיציה הספרדית. בתגובה כתבתי "לא ציפיתי לאינקוויזיציה הספרדית". והיות וכמה מחברי לא הבינו את הבדיחה, ראיתי לנכון לצרף את המערכון הבא שיבהר:
לפני כמעט שנה, בת הזוג שלי ניפרדה ממני. שבור וכאוב, חלקתי זאת עם אחי ותגובתו הייתה "זונה, יהיו אחרות". מעט פגוע בשמע (ובשמי), לא הבנתי לכוונתו. והוא הפנה אותי למערכון "יורים ובוכים" של החמישיה הקאמרית.
המערכון מצליח להיות מצחיק ובמקביל להציג ארכיטיפ של מה שקורה לגבר (עם החברים ועם עצמו), לאחר שאישה שהוא אוהב ניפרדת ממנו. (ניזכרתי בזה אחרי שצחקתי מקריאת "חמשת שלבי המעבר לאופיס 2007")
לא הייתי משמיע לו את "לא ידעתי שתלכי ממני" (מתי כספי):
להמשיך לקרוא "זונה, יהיו אחרות" (יורים ובוכים של החמישיה הקאמרית)
שלושה חלקים לפוסט.
חלק 1: הכתבה בידען
התפרסמה היום כתבה בידען בשם "על שגיאות, טעויות והונאה עצמית". שם מתוארת תפיסה די מוכרת לפיה כאשר אנחנו מבצעים מעשה שגוי, אזי במקום להודות בטעות ולשנות את דרכינו, אנו נוקטים באסטרטגיה של הצדקה עצמית. למה? (לפי הכתבה בידען: ) כי היא "מאפשרת לאנשים לשכנע את עצמם שמה שעשו היה הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לעשותו.". בגלל שביצוע משהו שאנו תופסים אותו כשגוי, מוביל אותנו לדיסוננס קוגנטיבי. דהיינו: ""הדיסוננס יוצר אי-נוחות נפשית: מסבל קל ועד ייסורים קשים. אנשים אינם נחים עד שהם לא מוצאים דרך להקל אותו." תהליך זה של הקלת הדיסוננס הוא המאיץ את ההצדקה העצמית."
עד כאן עקבתם? יופי.
חלק 2: מה זה טד
לפני כמה חודשים טובים (אני כבר לא זוכר כמה, צריך לבדוק בדלישס), אחי היקר רז הפנה אותי להרצאה של איזה משהו שלא שמעתי עליו קודם בשם "טד". למי שעוד לא ניתקל, מדובר בכנס שמתרחש פעם בשנה, שבו נותנים הרצאות של בין 5 ל- 20 דקות כל אחת, האנשים הכי מבריקים שהמארגנים הצליחו להזמין לכנס. נושאי ההרצאה הם לרוב "רעיונות שיעשו לכם וואו". וברשימת המרצים ישנם אינספור ייזמים או פורצי דרך מחשבתיים. כגון:
וגם אינספור פרופסורים מפורסמים דוגמת:
חלק 3 – אושר
אני רוצה להגיב לכתבה של הידען במילים, אבל אני צריך לזוז. אז בינתיים – אני פשוט אשאיר לכם את ההרצאה הבאה של דן גילברט על אושר. וכשאגיע לזה (מי לעזאזל יודע מתי) אעלה תגובה רהוטה לכתב.
אבל במשפט: אנחנו לא "מצדיקים את עצמנו" כשאנחנו טועים (או כאשר דברים לא הולכים כמו שרצינו). אלא אנחנו באמת וממש משנים את תפיסת העולם שלנו בעקבות הטעות/חוויה שעברנו.
במזל רב, זכיתי לסייע בניתוח הסטטיסטי של מחקר מעניין הקושר בין פרמטרים מוזיקאליים למטאפורות. אני בוודאי אספר עליו בשלבים יותר מגובשים של התוצאות.
אבל בינתיים, אני מזמין אותכם לראות את הסרטון הבא (ראו הוזהרתם, הוא מצחיק). ולשים לב לדבר חשוב אחד, האם זה מובן מאליו שאנחנו מקשרים את שני הדברים שקוראים בסרטון ? האם היינו עושים את הקישור גם בגיל 9 ?
תהנו:
(אני מטיל את האשמה על גילוי הסרטון על ניימן יקירי)