התחלתי לכתוב את הפוסט הזה, מתוך מחשבה לחלוק עם חברי היקרים את הטריילר של המשחק סיימון המכשף 4 (שמסתבר וכבר יצא)
אך כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שמה שאני בעצם רוצה הוא להתוודות, כמו בסדנאות גמילה מאלכוהול: אני טל, ואני גיימר לשעבר.בגיל מסויים, אחי הגיע לארץ מחו"ל והביא איתו את baldur's gate 2. אני זוכר שאותו החודש, למרות שאחי היה בארץ, את עיקר זמני ביליתי במחשב. מידי פעם, בזמן טעינת המסכים של השלבים ביניהם עברתי, היו הודעות כמו "חשוב שתמשיכו לאכול". בימים הראשונים של המשחק, מצאתי את המשפטים הללו משעשעים. לאחר שבועיים, התחלתי להדאיג את עצמי. אני זוכר כיצד היו ימים שכל כך התמכרתי למשחק, שלא הרשיתי לעצמי ללכת לישון. הייתי מניח את ראשי לדקה "רק כדי לנוח לרגע", ומגלה כיצד הגוף שלי שאב אותי אל שעות רבות של שינה הכרחית. אני זוכר איך היו לילות שהייתי חושב על היום שלי. מתוסכל מעצמי. חושב לעצמי שלמוחורת אני לא אשחק כל כך הרבה. רק שעה וזהו. והיום היה מתחיל, ובסופו – הייתי מגלה שעוד יום נעלם כולו בנבכיו של איזה קרב מפואר שהניב חפצים קסומים.הפסקתי להיות גיימר בגיל 19. באותו זמן שיחקתי את vampire the masquerade, מאד נהניתי. כל כך נהניתי, שאיחרתי לשיעור טאי צ'י באותו היום. הכעס שהיה לי על עצמי היה כזה שמחקתי את המשחק (כולל השמירות!), ומאז כבר אינני גיימר.
מידי פעם (לדוגמא, לאחר פרידה קשה ממערכת יחסים ארוכה), נפלתי לאיזה משחקון כזה או אחר. אך בגדול, אני מקפיד להרחיק את עצמי מהפיקסל המר (על משקל "הטיפה המרה", למי שלא הבחין בחידוד).
לקחו לי עוד שנים רבות על מנת להפסיק לחלום על המשחקים בהם שיחקתי. היום, במבט לאחור, אני כבר (כמעט) שלא חולם כאלו חלומות – ואני שמח על כך.
בבגרותי גיליתי עד כמה היכולת להתמכר למשחק מחשב, שקולה ליכולת להתמכר ללימוד אקדמי או למקום עבודה.
לפני זמן מה שאלתי חבר שלי, מתמטיקאי, כיצד הוא כל כך טוב במה שהוא עושה. תשובתו הייתה שכל פעם שהוא נתקל בשאלה שהוא לא יודע לענות עליה, הוא מסרב לקבל את זה. הוא מתמלא משהו שאפשר לכנותו "כעס", והמוח שלו איננו מוכן להניח לסוגיה עד שהוא פותר אותה. האירוניה שבדבר היא שהוא עושה זאת מדהים במתמטיקה, אבל כשאני מעמת אותו עם דיסיפלינות אחרות (נאמר, שימוש בסיסי במחשב), הוא נתקל במחסומים וייאוש, ואינו מאפשר לעצמו את אותה מידה של שקדנות בלימוד המיומנות.
עולה בי השאלה כיצד הוא שכל כך קל לנו להתמכר לפעילות מסוג אחד, ומאידך אנחנו יכולים להיות כל כך חסרי אמונה ביחס ליכולתנו להשתלט על מיומנות אחרת ?
רבות נאמר בעבר על הקושי של התרבות להסתגל להתפתחויות הטכנולוגיה. העולם של משחקי המחשב (וההתמכרויות אליו), היא ללא ספק דוגמא מצויינת לכך.
עידכון (5.7.08): חברי היקר (יוני) הפנה אותי למאמרהמציג מחקר שבוצע על (כ- 10) נבדקים אשר חולקו (באופן מקרי) לשחק משחקים שונים, ואז נבדקו (לאחר חודש) כדי לראות את ההשפעה שהייתה על המשחקים על איכות חייהם (שעות שינה, מצב גופני, איכות תזונה, טיפול במטלות חיים שוטפות. וכמובן, עד כמה הם נהנו מהמשחק). הנה הקישור לתקציר המאמר: http://www.liebertonline.com/doi/abs/10.1089/cpb.2007.9963
אם לסכם את הממצאים: אנשים התמכרו (ונהנו) הרבה יותר ממשחקים מרובי משתתפים. התוצאה של זה הייתה שהם הרגישו (מצד אחד) יותר חיי חברה על פני המשחק, אך גם (מצד שני) הציגו ירידה משמעותית באיכות החיים היומיומית שלהם (תזונה, שינה, מצב בריאותי, חיי חברה, מטלות שיש לבצע וכדומה).
ועל זה נאמר "וזו רק ההתחלה" (גם על אפיק המחקר, וגם על מידת ההתמכרות שמשחקים יכולים לשאוב אליה).