קטגוריה: אי שם בלב

dataportability.org היא קבוצה מעניינת. לפני כשבועיים העליתי את זה ש- YAHOO הכריזו על תמיכה ב- OpenID. ומאז (מסתבר) קרו עוד דברים חשובים בקבוצה. כדי להקל על אנשים שאינם חיים בתוך קבוצות הדיון שלהם (כמוני), קבוצת הדטה-פורטבילטי יצרו מסמך עידכון על מצבם, אותו ניתן לקרוא בלינק הזה (המסמך יחסית קצר).

למה שזה יעניין אותנו ? הוא צריך להיות בעל עניין מיוחד לאלו מאיתנו שמעוניינים בביצוע שינוי חברתי דרך האינטרנט, כיוון שהמסמך מתאר כיצד הקבוצה הזו מתארגנת/מנהלת את פעולותיה באינטרנט – וזה מעניין.
המסמך מתאר את קבוצות העבודה השונות שנפתחו (בגוגל-גרופס, כמובן). הוא מתאר שלכל קבוצת עבודה יש "אחראי קבוצה", ומפרט איזה הישגים בוצעו בכל קבוצה. יש פירוט על מתווה פעולה לטווח זמן קרוב ובינוני. יש גם 2 פריטי חדשות שמתארים תגובות לביקורות שהושמעו על הקבוצה, ורשימה של תומכים. אני מצרף כאן את הטקסט על רשימה זו, גם כי היא מעניינת וגם כדי להדגים את אופי הכתיבה במסמך:

The DataPortability initiative has received the open endorsement of several prominent companies and individuals. They include Microsoft, Google, Facebook, Six Apart, Plaxo, Flickr, Twitter and others. Each of these companies in public and in private, have committed different resources for the success of DataPortability. At a minimum, however, an official representative is to participate in the Action Groups.

To date however, participation from the major vendors or their representatives has been light to non-existent. This is of minor concern, however we hope and expect this to change once the Blueprints begin taking shape.

We plan to remain transparent about the participation (or lack-there-of) of all stakeholders in the ecosystem to ensure that the vision of DataPortability is actively pursued and implemented.

יפה מאד.

ולמי שרוצה להבין קצת יותר על הקבוצה, אני ממליץ לצפות בסרטון המשובח הבא (כ-2 דקות):

DataPortability – Connect, Control, Share, Remix from Smashcut Media on Vimeo.

התשובה (שלי):

תקראו לעצמכם בלוג!

ועכשיו אחרי שיש לנו תשובה, אחקור בשארית הפוסט מדוע בכלל השאלה עולה (ולמה, לדעתי, חשוב לענות עליה).

מי שואל שאלה כזו ?

לאחרונה נתקלתי בשאלה הזו ממספר אנשים שעבורם בניתי בלוג: הם שואלים אותי ואת עצמם האם לקרוא לבלוג שבניתי להם "בלוג" או "אתר". אני אפילו זוכר שכששוקי ואני בנינו את בלוג החומוס, הקדשנו כמה דקות לשאלה הזו.

המוטיבציה לפוסט הנוכחי היא שלאחרונה עלו קולות מתוך קהילת האקדמאיים עבורם בניתי (בשיתוף פעולה עם איתמר שאלתיאל) את הבלוג "הפורום להגנת ההשכלה הגבוה" (שעל פתיחתו סיפרתי כאן). אשר אמרו "בואו נקרא לבלוג שלנו אתר".

מה אנשים (מסויימים) בארץ חושבים על בלוגים ?

לדעתי, המקור לשאלה "האם לקרוא לי בלוג או אתר?", מגיע מדימוי שלילי של אנשים בארץ על בלוגים. כאדם שאוהב סטטיסטיקה, הייתי שמח לכמת את זה – לעשות על זה סקר ולנתח את התוצאות. אבל היות ואין לי את האמצעים אני אסתפק בלנחש שאנשים רבים בארץ חושבים על בלוגים באותו אופן שבו התוכנית "ארץ נהדרת" מציגה אותם, לפיה: בלוג הוא יומן-רשת עבור נערות פאקאצות מתבגרות.

או במילים אחרות: בארץ, יש אנשים שחושבים ש "בלוג" = עמוד אינטרנט (שאיננו מוגבל בנפח) שמתמלא בתוכן (לא רציני ולא איכותי) על ידי מיעוט גרפומאני (כנראה, ללא חיים מעניינים – הרי אחרת מאיפה יש להם זמן לכתוב?).

ולמה שיהיה לנו איכפת שזה הדימוי של בלוגים ?

כי הדימוי של בלוגים בארץ מרחיק אנשים מהבלוגוספירה וכך פוגע בהתפתחות תרבות האינטרנט בארץ. כי דימוי שלילי של בלוגים בארץ, מדכא אנשים מוכשרים מלכתוב את התוכן (העיברי) האיכותי שלהם בבלוג. ומסביב לכל מוביל דעה שלא כותב את דעתו בבלוג, כך גם נעדרים מהבלוגוספירה רבבות של קוראי בלוגים פוטנציאליים שפשוט אין להם מה לקרוא.

ולהבנתי, הכניסה של אנשים לתרבות האינטרנט היא תנאי הכרחי לשינוי חברתי, שהשלבים היותר מפותחים שלו הוא שהתרבות שלנו תהיה בשלה לדברים כמו דמוקרטיא ישירה.

קצת לינקים

• הבלוג של אורי אמיתי הוא קריאה טובה על דמוקרטיא ישירה.
• והשבוע גם קראתי פוסט מקסים של טל וולפסון על שינוי חברתי בישראל ע”פ אנטוניו גרמשי, שגרם לי (שוב) לחשוב על עד כמה זה חשוב לפתח את תרבות האינטרנט בארץ – כחלק מתהליך כללי יותר של פיתוח חברה סולידרית יותר במדינת ישראל.
• כרמל וייס כתבה פוסט משובח בשם "הם לא משלנו": יחסי בלוגרים והתקשורת בישראל" שדן ביחסי הקבלה דחיה של התקשורת את הבלוגוספירה
• עוד בלוגים (8) – סידרה של פוסטים שכותב אלעד, בהם הוא מספר על בלוגים מעניינים שהוא מוצא בבלוגוספירה הישראלית.

ולסיום – "מה זה בלוג"

ובשביל חסרי הנסיון שבינינו, אסיים את הפוסט הזה בלומר כמה מילים על מה זה בלוג. אתם יכולים לקרוא את זה, או פשוט לראות את הסרטון המקסים שצירפתי בסוף הפוסט שמלמד מהו בלוג ב plain english.

מהגדרת בלוג בויקיפדיה:

בלוג Blog (בעברית: יומן רשת או רשומון) הוא אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, אשר תכניהם גלויים לגולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. הרשומות מסודרות בדף הבית ובדפי הקטגוריה על פי הנושא החדש ביותר בהתחלה והישן ביותר בסוף. בעלי בלוג נקראים "בלוגרים" וקהילת בלוגרים נקראת "בלוגספירה" (לעתים המילה משמשת כביטוי למכלול הבלוגים באינטרנט). המילה "בלוג" היא חיבור המילים מאנגלית: Web (רשת) ו-Log (יומן).

הבלוג הוא אחד ממאפייניה של תרבות האינטרנט. בעבר, יש שראו בו סוג של יומן אישי השונה מזה שנכתב בתקופה שקדמה לעידן האינטרנט, בפומביות ההתקשרות עם העולם שהוא מציע.
בעידן הוב 2.0 שלטת מגמה שונה המנכיחה באינטרנט בלוגים של אנשי עסקים, בלוגים של פוליטיקאים ידועי שם, (דוגמת הילארי קלינטון), ובלוגים של יוצרים ואנשי אקדמיה המשמשים פלטפורמה לפרסום יצירות אמנותיות וספרותיות, מאמרי דעה וביקורת ומאמרים אקדמאיים.

מספר הקוראים בבלוג מגיע לעתים קרובות למספר הקוראים של ספר בזמן קצר מאוד, זוהי הסיבה שבגללה מספר סופרים הולך וגדל כותבים בלוג אישי בידיעה שיצירתם תגיע לקוראים במהירות ויוכלו לקבל מהם משוב. על חשיבותם של בלוגים מסוג זה ניתן ללמוד מהשכיחות הגדלה והולכת שבה מאמרים אקדמאים מצטטים ומתייחסים למאמרים שמופעים בבלוגים של חוקרים וכותבים אקדמאיים.

(הערך בוויקיפדיה ממשיך ומפרט על סוגי בלוגים כגון: בלוג קהילתי, בלוג בארגון, בלוג אקדמי, בלוג עיתונאי)

לפני זמן מה צפיתי בהרצאה המקסימה של קרל אונורה (בטד). ההרצאה אורכת 20 דקות ועוסקת באיטיות. בחשיבות של לקחת את הזמן כמתכון לאיכות חיים. למי שממהר לראות אותה, הנה היא כאן:

היום נתקלתי בכתבתו של גל מור בווינט "לאן אנחנו ממהרים?" שגילתה לי 3 נקודות מעניינות:
1) הספר של קרל תורגם לעברית: "בשבח האיטיות" יצא ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן
2) הרעיון שקיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. (כך כותב קרל) – נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה
3) האמירה ש"אנשים הם איטיים ומבריקים". לדוגמא שצ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון.

מעבר לשלושת הנקודות הללו – נקודה אחת הלמה בי לאחר שסיימתי את המאמר: את המאמר "לאן אנחנו ממהרים" קראתי מתחילתו עד סופו. וזה דבר שכמעט ולא קורא עם מאמרים של ווינט (וכשחושבים על זה, במאמרים בכלל שאני קורא באינטרנט).
איך אני מסביר את זה? ובכן, זה מזכיר לי ניסוי שבוצע, בו השערת המחקר של החוקרים הייתה שככל שאנשים יותר מודעים להיותם בני-תמותה, כך הם ינטו יותר להיאחז בנורמות התרבותיות שלהם (כביכול, בגלל שהנורמות התרבותיות שלהם מספקות להם נחמה כנגד המורטליות). והדרך שבה בחנו את ההשערה, הייתה לבחון את הפסיקות של שתי קבוצות שופטים, אשר לאחת מהן ניתן שאלון לפני קביעת פסקי הדין. השאלון שנתנו להם נבנה כך שיועד להזכיר לקוראיו את היותם בני-תמותה (איך אתם חושבים שתמותו, מה תרצו שיעשה בגופתכם לאחר מכן וכו וכו). באותה צורה, זה מזכיר לי גם ניסוי שדיווח מאלקול גולדוול בספרו BLINK – שנתנו לאנשים שאלונים שהשפיעו על המיקוד של אנשים, מה שהשפיע על ההתייחסות שלהם לאירועים מאוחרים יותר.
וכל זה מוליך אותי דווקא לטוני רובינס, והרצאתו המרתקת (גם כן בטד, גם כן הרצאה של 20 דקות).
אחת הנקודות שטוני מתאר היא שהדרך להשפיע על חווית המציאות שלנו היא על ידי בחירה במה מתמקדים, איזה משמעות נותנים למאורע – ומשם נגזרים הרגשות שלנו, שמהן אנו גוזרים פעולות. פשטני, ללא ספק – אבל את הרצאתו של טוני שמעתי כמה וכמה פעמים. ועל אף שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שהרצאתו מאד פשטנית, הרי שמהקשבה נוספת (ונוספת), הגעתי למסקנה שהאיש מבין טוב על מה הוא מדבר ויש דברים בגו. אגב, הנה ההרצאה:

ומה השורה התחתונה של כל המלל ששפכתי היום ?
השורה התחתונה היא שאם קפצתם עד לסוף הפוסט הזה, כדי לראות את השורה האחרונה – כדאי שתחזרו ותקראו את הכל מההתחלה.