אני מרגיש תחושה נהדרת, אני מרגיש שאין סיבה שאכתוב את הפוסט הזה – כי כל כך הרבה אחרים כבר כתבו. כי כל כך הרבה כבר אמרו לנו לצאת עכשיו מהבית לצעדת המליון.
ואולי ככה גם אתם מרגישים, למה לצאת מהבית? הרי אחרים עושים זאת בשבילנו. אפשר פשוט להזמין אותם לאירוע דרך פייסבוק, ולהישאר בבית במזגן.
אבל לא הערב! היום, כולנו יוצאים. כמו ליל הסדר, כמו הצבעה בבחירות. כמו ללכת להופעה של פול סימון. היום – כולנו יוצאים מהבית להפגין, לא בגלל אלא אפילו שאחרים עושים את זה גם.
אני לא יוצא כדי להשפיע, אני יוצא כדי לממש את האופן שבו אני רוצה להיות אזרח במדינה הזאת. כי זוהי הדרך שאני בוחר להגדיר את מי שאני – באמצעות פעולותי. (וגם בגלל שאני מאמין שפעולותינו "מדביקות" את האחרים – ומוציאים גם אותם לפעולה)
שוחחתי עם כמה וכמה חברים בשבועות האחרונים לגבי ההפגנות. מלבד אלו שטענו שלא יצאו כי אלו שמאלנים (הזויים, מעשני נרגילות, כן?), היו גם שהסבירו איך שהמחאה הזו לא ממוקדת. או יותר מידי ממוקדת. שהיא מציאה פתרונות לא נכונים, שזה יוביל ליותר מיסים, לפחות מיסים, לדיור ציבורי, לעודף פיקוח, לתת פיקוח. הנה האמת – אנחנו לא יודעים. אין לאף אחד מאיתנו מושג מה המחאה הזו תעשה.
יש רק דבר אחד שאני יודע שהמחאה עושה – המחאה מציפה לדיון הציבורי סדר יום חברתי כלכלי. לא משנה מהם הפתרונות הספציפיים שייושמו. האם הם יהיו מושלמים, או יביאו איתם בעיות (בטוח הרי שכן). כל מה שחשוב הוא שבחודש וחצי האחרונים, הרבה אנשים חשבו על איכות החיים שלהם באופן שלפני זה הם לא חשבו עליה. זה ישפיע על מה שהם יחפשו לקרוא בעיתון, על נושאי השיחה בסלון, ועל ההצבעה שלהם בכנסת (כן כן, זה מה שזה לדעתי יעשה).
אני לא יוצא הערב כי אני יודע מה צריך לעשות. אני יוצא כי אני יודע על מה לא דיברנו עד לפני חודש וחצי.
לצאת הערב להפגין זה לא לומר מה אתם חושבים שצריך לקרות – אלא זה לומר מהי לדעתכם הבעיה שנבחרי הציבור (הנוכחיים, והאלו שאחריהם) צריכים להתאמץ ולפתור.
אה כן, ועל הדרך המחאה גם האיצה את ההקמה של תשתיות לתרבות אזרחית דמוקרטית יותר בישראל.