ביום שני נסגרה המרפאה התל-אביבית של ארגון רופאים לזכויות אדם ("המרפאה הפתוחה לפליטים ומהגרי עבודה").
המרפאה הזו טיפלה עד עתה בכל יום בכמאה חולים – עובדים זרים ופליטים, שאין להם ביטוח רפואי והסיכוי שלהם לקבל טיפול בדרך אחרת שואף לאפס. מלבד מענה לבעיות "פשוטות", כמו מתן אנטיביוטיקה או אינסולין, המרפאה התל-אביבית העניקה למטופליה חיסונים כנגד מחלות מדבקות, ואיתרה מקרים של שחפת, איידס, צהבת ומחלות מסוכנות אחרות.
לד"ר רוחמה מרטון, נשיאה ומייסדת רופאים לזכויות אדם, ענתה מה צריך לקרות כדי שהמרפאה תיפתח מחדש. תשובתה: "המרפאה תפתח ברגע שיגיע השקל הראשון מ-7 מיליון השקלים שהשר בן-יזרי הבטיח"
מה אתם יכולים לעשות ?
תפיצו את הנושא הלאה (ותתנו קישור למה שכתבתם, אצלי בתגובות, או אל שוקי – או איכשהו, שנדע שכתבתם על זה)
בבלוג הזה אני מפרסם לרוב שני סוגי פוסטים:
1) פוסטים על אנקדוטות מבדרות או מרחיבות אופקים.
2) ופוסטים על יוזמות חברתיות מעניינות (שאני ניתקל בהם, או מעורב בהם).
הפוסט הנוכחי הוא מהסוג השני.
אני כובת כאן בעקבות הרצאת טד בא הרגע צפיתי. בהרצאה שלפנינו (24:30 דקות) מספר לנו דייב אגר, על הזדמנות מדהימה שהוא זיהה ומימש. הוא היה מחובר לשתי קהילות: זו של סופרים, וזו של מורים. וזיהה איך אצל חבריו הסופרים ישנן פה ושם שעה או שתיים פנויות בחודש. ובמקביל הוא הבחין שאצל חבריו המורים יש רעב עצום לעוד כוח-אדם, עוד אנשים שיוכלו לתת לתלמידיהם יחס של אחד-על-אחד (ואני חשבתי שרק בארץ יש בעיות של כוח אדם בחינוך).
דייב התלהב מהרעיון לחבר בין חבריו הסופרים/כותבים/עורכים עם התלמידים הללו אשר ממש זקוקים לעזרה של מישהו עם שיעורי הבית. איכשהו, הבעל-בית של איזה מקום הסכים לתת לאנשים הללו שטח פתוח להעברת השיעורים, אך הוא גם אמר שכדאי שתהיה שם חנות או משהו – כדי שהשטח לא יבוזבז. אז דייב וחבריו החליטו שעליהם לפתוח חנות למוצרי פיראטים (מה שהופך את ההרצאה למתאימה עבור פורים 🙂 ). לא כי הם חשבו שזה יהיה ריווחי, אלא פשוט כיוון שהם חיפשו משהו מצחיק שיספק את בעל המקום.
לאחר עבודת שיווק ותיאום עם הקהילה, היוזמה הצליחה. הצליחה מאד. תלמידים הגיעו ואהבו את המקום (אנשים שעוסקים בכתיבה באופן מקצועי, מוכנים לעזור לך עם שיעורי בית, בתוך חנות למוצרי פיראטים. אני מצליח לדמיין למה זה הצליח).
עוד מרכזים נפתחו. הבא בתור היתה חנות למוצרים עבור גיבורי-על, והבאה שאחריה הייתה חנות למוצרים עבור נוסעים-בזמן, וההצלחה הייתה גדולה. כל כך גדולה, שהזמינו את הבחור להביע משאלת-טד בכנס טד2008.
משאלת טד (למי שלא מכיר): בכנס טד אסור למרצים למכור מוצרים או לבקש בקשות מהקהל. היות ומדובר בכנס שמקפיד לשמור על היושרה האינטלקטואלית שלו, עד כמה שניתן, בניפרד מאינטרסים כספיים. אך כל שנה, שלושה אנשים מקבלים (בנוסף לאיזה פרס כספי, חסר משמעות), את הזכות לבקש מהקהל של טד (קבוצה של אנשים, מהיותר משפיעים בעולם המודרני) – משאלה.
ובטד-2008, דייב הביא את המשאלה הבאה:
find a way to directly engage with a public school in your area" and then share the story of their involvement on the OnceUponASchool website, hoping in their inspirational effect to start a virtuous cycle, "so that within a year we have 1000 examples of transformative partnerships
הנה ההרצאה: (24:30 דקות)
והנה האתר שבו מסופרים על עוד 9 יוזמות דומות שהצליחו: http://onceuponaschool.org
(האתר, אגב, מבוסס וורדפרס)
ותאכלס: כבר יש דבר כזה (או דומה) בארץ? אם לא, אני מדמיין שלגרום למשהו כזה לקרות בארץ זה ממש מדע בדיוני. ואבל אף על פי כן האם יש כאן מישהו שקורא את הבלוג הזה, שהיה רוצה שמשהו דומה יקרה בארץ ? (התגובות לרשותכם)
הרצאתו של ג'וסף מרשימה ויצרה בי תחושה של אמון כלפיו. ופתאום מצאתי את עצמי חושב עד כמה קל זה לקוות תקוות עבור מדינה אחרת, אך אני שואל את עצמי האם גם תושבי מדינתו היו מרגישים כמוני למשמע הנאום? והאם מישהו בארץ היה יכול לתת נאום, שמולו הייתי מרשה לעצמי להרגיש את אותה מידה של תקווה שאני מרשה לעצמי להרגיש כעת עבור קנייה ?
בסרטון הבא (של כ-7 דקות ), ג'וסף מספר את סיפורו האישי ואת חזונו לעתיד של ארצו:
