מחבר: טל גלילי

כך טוען ארתור בנג'מין (פרופסור למתמטיקה) בהרצאת הטד שלפנינו:

קשה לקרוא לזה פוסט, אולי פוסטון. אך שני הסרטים הללו העלו חיוך על שפתי, ונראה לי ראוי להביאם כאן.

הראשון לקח 3 חודשים לעשייה, 4 ימים לצלם ו- 6000 פתקים דביקים. סרט מחווה לכל מי שאי פעם נדרש לדד-ליין והשאיר לעצמו פתקים-דביקים בשביל תזכורת

השני (לחלוטין לא קשור לראשון) הוא סרטון אהבה בסגנון אנימה. הזוי ומקסים כאחד, באופן שמזכיר לנו עד כמה אפשר להתפרע כשמשלבים דמיון ואנימציה

(תודות לווינט למדור הקישורים המועדפים שהציפו בפני את שני הסרטונים הללו)

לפוסט הזה יש מטרה אחת ויחידה – לחלוק איתכם שאם אי פעם תרצו ללכת אתם (או לקחת מישהו) למופע ריקוד – תקחו אותם ל"אויסטר".

רקע – אני ועולם הריקוד בארץ: מאז שהכרתי את אישתי (לעתיד) דבורה, נתוודעתי לעולם המחול והריקוד (בארץ ובכלל). שמות שלפני כן לא עניינו אותי כמו אוהד נהרין ולהקת בת שבע, הקיבוצית, מחול במדבר ואדמה, ורטיגו, יסמין גודר, נעה דר ועוד ועוד – פתאום נהפכו שגורים בבית ומוכרים לי.

לאהוב ריקוד: ועם זאת, יש מרחק בין להכיר ללאהוב. הרבה מההופעות שזכיתי לראות (בעקבות ההזמנות של דבורה) הצדיקו את המשפט "כל הופעות המחול ארוכות מידי". זו הייתה התחושה שלי ב- 90% מההופעות שראיתי, הן לרוב הרשימו אותי ביכולת של הרקנים ולפעמים גם היו תנועות שמצאתי מעניינות. אבל מכאן ללשבת שעה ולצפות באנשים זזים (לרוב למוזיקה לא מספיק מעניינת) יש מרחק – לרוב מצאתי את עצמי פשוט משתעמם.

היוצא מן הכלל: ועל רקע כל זה אוייסטר זורח כמו שוב דבר שהיה לפניו (למעט "אחד מי יודע" מדקא-דנס של אוהד נהרין). אחרי שעה של צפייה במופע "אוייסטר" של עינבל פינטו ואבשלום פולק, נשענתי לכיוונה של זוגתי ושאלתי אותי בקול עצוב "זהו? כבר נגמר?"

אני לא אתאמץ לתאר לכם את ההופעה. במקום זאת אסכם ואומר שהעולם שהמופע מצייר (בתנועה, מוזיקה, תחפושות ואפקטים) הוא קסום ושובה לב. הדימוי היחיד שיש לי אליו הוא התחושה שהייתה לי כשראיתי את ה"מסע המופלא" של מיאזאקי (סרט אנימה מקסים ביופיו)

רוצים עוד מהתחושה? אני מזמינכם להביט באסופת התמונות הבאה (לרקע מוזיקה מהמופע)

ואם החלטתם שאתם מוכרחים עוד, אז אני מפנה אתכם לשני מאמרים של אהובתי דבורה. הראשון התפרסם בג'רוזלם פוסט והשני הוא ראיון (פודקסט) עם היוצרים, תהנו:

• Inbal Pinto Dance Company: “Oyster” and “Shaker”
• Inbal Pinto and Avshalom Pollak: An Interview on Imagination (Podcast)

הרעיון של מציאות מולבשת (augmented reality) נמצא באיזור כבר הרבה זמן. ממש לפני 3 חודשים הבאתי 4 סרטונים המציגים טכנולוגיות שעשויות לאפשר את החיבור הזה בפוסט עתידנו הקרוב – החיבור בין העולם הגשמי למידע מהאינטרנט (מהרצאת טד ועד החזון של מייקרוסופט).
והנה הבוקר נתקלתי בטוויט של שרון המציג את סרטון שמציע גישה נוספת למציאות מולבשת – על ידי שימוש במכשיר הסלולרי. הנה הוא לפניכם:

החיבור שבין סלולארי למציאות מולבשת איננו חדש וכבר הופיע בכמה התייחסויות. אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי בסרטון פירסומי המציג מוצר (פחות או יותר) מוגמר, שמציג את החיבור. בסרטון אפשר לראות אדם משתמש במצלמת הסלולרי שלו על פני איזור שמולו. המצלמה לוכדת את תמונת האיזור ומלבישה עליו שכבות מידע מסוגים שונים (איפה יש בתים, מה המרחק מהם, מה אפשר לקנות בחלקם וכן הלאה). וזה הרי חלק חשוב במהפכה הגיאו-מרחבית עליה כתבתי לפני חודש.

מכאן עד למוצר שמתפשט לכלל האוכלוסיה יש עוד דרך: יש פה אתגרים טכנולוגיים ואתגרים חברתיים.
בצד הטכנולוגי, יש את השאלה כיצד לעמוד בעומס החישובי של יצירת המאשאפ (העירבוב) הזה של הווירטואלי עם המציאותי. אפשר לדמיין שלפני שנצטרך שהסלולארים שלנו יחזיקו מחשבים מאד חזקים, יפתרו את הבעיה הזו באמצעות טכנולוגיות ענן. מסיבה זו טכנולוגיות כמו זו של און-לייב (שבכלל מיועדת למשחקי מחשב על הענן) הן כל כך מעניינות. כך שהבעיה הזו מתחלקת לפתרון החומרה (האפשרות להעביר יותר מידע דרך השרת הסלולרית) ופתרון התוכנה (כיצד ליצור מיחשוב ענן יעיל להלבשת העולם הווירטואלי על העולם האמיתי).
בצד החברתי, כנראה מצוי עיקר הקאטצ'. פה מועלית השאלה כיצד יוצרים ממשק שימוש שאנשים יוכלו להתמודד איתו בקלות ואינטואטיביות. ויותר מזה, כיצד יוצרים רשתות-חברתיות שיאפשרו איסוף של מידע גיאוגרפי במקביל לשאר סוגי המידע שהן אוספות.

תחושת הבטן שלי אומרת שלא נראה תפוצה רחבה של המוצר הזה השנה. אבל מצד שני שההפצה של הטכנולוגיה הזו תהיה מהירה יותר מכפי שאנו מצפים – ואז יום אחד נתעורר ונראה ששילבנו את הווירטואלי למציאותי ונהיה מאד מופתעים (כמו שהיום אנשים פתאום גילו שיש איזה דבר בשם טוויטר שהשפיע על איראן, איזה פלא…)