לפי התקנון של מפלגת העבודה, בעוד 6 חודשים אני אוכל להצביע על עמדתי לגבי חברי כנסת שהייתי רוצה לראות במפלגה.
היות ואני מאמין שנתניהו לא ירוויח דבר מקיום בחירות בקרוב, ומשום כך הוא ידחה אותם ככל יכולתו – קיבלתי החלטה להתפקד כעת מתוך כוונה להשפיע על הבחירות הקרובות לכנסת, דרך מפלגת העבודה.
אני מקווה שתצטרפו אלי גם אתם ואם לא לעבודה, אז למפלגה אחרת (למרות שברוב המפלגות האחרות, התפקדות לא תשפיע עלהבחירות הקרובות). ותוודאו שאתם קודם קוראים איזה זכויות יהיו לכם מהתפקדות, כי הרבה מפלגות בכלל לא יתנו לכם אפשרות להשפיע על ההתנהלות שלהן (כמו ישראל ביתנו או ש"ס – שמחליטות מה שבא ל"מנהיגים" שלהם על מה יקרה במפלגה ומי יהיה ברשימה לכנסת). הנה רשימת ההסברים עבור כל מפלגה.
לפרוטוקול: אני כותב את הפוסט על השולחן-הליכון שלי, תרתי משמע.
הפוסט הזה מיועד לאנשים שיושבים יותר משעה ביום מול המחשב, ומרגישים שזה לא בריא לגוף שלהם.
הרעיון שאני מציג בפוסט הזה הוא (לדעתי) אחד מהמהפכניים שבהם נתקלתי: אהבתם את הפוסט? אנא הפיצו אותו הלאה!
בפוסט הזה אני אתאר את הבעיה של חוסר-התנועה המודרנית, את הפתרון בו נתקלתי (שולחן הליכון), סרטוני הדגמה, קישורים רבים (למאמרים פופלאריים ואקדמיים), המלצות שימוש, והזמנה לשיתוף פעולה. ונתחיל:
הבעיה: אנחנו לא זזים!
בוא נסתכל לרגע במציאות הקשה בפנים: אנחנו לא זזים מספיק.
בעידן הטלוויזיה, והאינטרנט (הפייסבוק, הצ'טים וכל השאר), התאהבנו במסך המחשב שלנו יותר מידי. וככל שאנחנו מתבגרים, ההשפעות של זה נהיות גרועות יותר ויותר עם הזמן:
אנחנו מתחילים להרגיש כאבים בכל מיני איזורים בגוף (הצוואר הכתפיים, הגב התחתון, מפרקי הירך, הבירכיים).
הנשימה שלנו נהפכת להיות שטוחה יותר (מתי בפעם האחרונה לקחת נשימה עמוקה?)
ואין לנו יותר כושר – כשאנו מנסים לצאת להליכה ארוכה, אנחנו פתאום מגלים שאנחנו צריכים לשבת הרבה יותר מהר ממה שחשבנו שנצטרך.
הפתרון שיכשל: "התעמלות"
ההשפעות המייטיבות של פעילות גופנית הן ידועות (ברמה כזו או אחרת) לכולנו. פעילותו גופנית שומרת על מסת שרירים, צפיפות עצמות, תנועתיות במפרקים, הקטנת סיכון לשלל מחלות, חיזוק המערכת החיסונית ומצב הרוח.
ולמרות כל זאת, אתם לא מתעמלים. וסביר שאתם אפילו קצת מרגישים רע עם עצמכם שאתם לא מתעמלים. ועדיין, רוב הסיכויים שלא תתחילו. וגם אם התחלתם, בואו נהיה כנים: זה לא מספיק. ללכת כמה פעמים בשבוע למכון כושר או לשיעור צ'י קונג (הקישור הוא למורה שלי, אמיר ניסן – מומלץ ביותר) – זה פשוט לא מספיק. אפילו לעשות אימון יומי של חצי שעה, זה כנראה לא מספיק.
למה אני אומר שזה לא מספיק? כי את שאר היום אתם מעבירים בישיבה. לא סתם ישיבה, ישיבה בתנוחה אחת, כמעט בלי תנועה, ולרוב מול מסך מחשב. ואני מתקשה להאמין שזה בריא לנו. אפשר להתווכח עד כמה זה לא בריא לנו (ולהתחיל לראות איזה מחקרים עשו בנושא), אבל אני לא חושב שמישהו מכם יערער על זה שזה לא נשמע בריא.
הפתרון ה"אמיתי" צריך להיות שבמהלך היום, כל יום, אנחנו נפעיל את הגוף. הפעילות יכולה להיות מתונה, רגועה, אבל שתהיה כל יום (ורצוי שזה יהיה יותר מפעם אחת).
והסיבה שזה לא קורה כרגע היא שבשביל לעשות דבר כזה, אנחנו צריכים לבצע שינוי משמעותי באורח החיים הנוכחי שלנו, שינוי אשר יגזול מאיתנו זמן שאנחנו נותנים לדברים שבאמת חשובים לנו (כמו לקרוא על האיום האיראני, או על צדק חברתי, או לראות סרטוני יוטיוב של חתולים חמודים).
עד לכאן אתם איתי? עכשיו הרשו לי לספר לכם משהו חדש…
שולחן-הליכון: פתרון "מוזר" אבל שעובד!
כאשר ניהלתי שיחה על הנושא עם בן-דודי, ינון לרנר (מעסה רפואי, מהטובים שהכרתי בחיי), הוא השיב לי כך: "טל, הפתרון האמיתי הוא שיהיה לך שולחן הליכון. אבל אתה לא תעשה את זה, כי רוב האנשים לא עושים את זה – כי זה מוזר להם מידי".
טוב, כמו שאישתי (אוהבת הגאגא, לא ליידי גאגא) אמרה לי ביום השני לאחר שהכרנו "אתה אדם מאד אותנטי טל", ואנשים אותנטים מנסים דברים מוזרים.
אז עכשיו בואו אספר לכם מה זה שולחן הליכון, ונחשוב על זה קצת ביחד.
שולחן-הליכון: מה זה בעצם?
"שולחן-הליכון" הוא פשוט להציב שולחן עבודה מעל מסלול-הליכה (אתם יודעים, מכשיר כושר ביתי כזה).
אדם אשר משתמש בשולחן-הליכון הולך באיטיות על מסלול-ההליכה בעודו ממשיך לבצע את פעילויות העבודה הרגילות שלו.
המטרה של שולחן-ההליכון היא לשלב תנועה ואימון עדין לתוך יום העבודה אשר הוא לרוב נייח.
במהירויות הליכה איטיות, אנשים מסוגלים לרוב לבצע פעילויות שולחניות רגילות כגון הקלדה, כתיבה, שימוש בעכבר ושיחות טלפון (עוד נתונים על זה מאוחר יותר).
הרעיון של שולחן-עבודה+הליכון (Treadmill Desk) הופיע עוד בשנת 1996 על ידי ד"ר סת' רוברטס אשר תכנן והשתמש בשולחן כזה. מי שהוא כנראה מהאבות הרעיוניים של הקונספט הוא ד"ר ג'יימס לוין. עם זאת, לפי גוגל-תובנות-חיפוש, כנראה שעיקר העניין הציבורי (של דוברי האנגלית) בשולחן כזה התחיל רק במהלך שנת 2007. ומאז, העניין ממשיך לגבור. ראו את גרף החיפוש עבור הצירוף: "Treadmill Desk"
אתה רציני? אנשים עושים את זה?? *אתה* באמת עושה את זה???
אני הכי רציני שיש.
לעדות, הנה תמונות שלי על שולחן ההליכון שלי (בלבוש ביתי משהו, אבל עדיין), הקליקו בשביל תמונה מוגדלת (זה יקח שניה לתמונה להיטען):
יש מאמרים בעברית על השולחן-הליכון?
מצאתי כמה, אבל לא הרבה.
יש מאמר מהאתר של גלובס, מלפני פחות משנה, שבו מראיינים את דני דנקנר (לא קשור לבנק הפועלים) על השולחן הליכון שלו. בעקבות המאמר שוחחתי עם דני בטלפון מספר פעמים, והוא עזר לי רבות בקבלת ההחלטה להתחיל עם הפרוייקט הזה (דני – תודה!)
אני שמח לבשר לכם שהפרוייקט זכה להצלחה מסחררת!
תוך פחות משבוע תורגם כמעט כל המסמך (נשארו במסמך כמה פיסקאות לא מתורגמות, אתם מוזמנים לקפוץ למסמך ולתרגם אותם, או לראות אם יש משהו שדורש תיקון).
הגירסה שיש כרגע באוויר לא כוללת את התירגום הכי עדכני, אבל יש מספיק עברית כדי לראות שזה "באמת קורה". המפתח של האפליקציה אמר לי שהוא יעדכן את קובץ העברית באפליקציה בזמן הקרוב (אני מנחש שזה יהיה עד שבוע מהיום).
הגירסה שיש כרגע באוויר כוללת תירגום של למעלה מ- 95% מהטקסט. האפליקציה תתעדכן עוד בהמשך עם התירגום המלא 🙂
הזמנה לשיתופי פעולה נוספים
אם אתם מעוניינים לעזור לתרגם את המערכת לשפות אחרות (כמו, לדוגמא, ערבית או רוסית), או שיש לכם רצון לשפר את התירגום יותר, או לעשות איתו משהו מכניב אחר שלא חשבתי עליו. אתם מוזמנים
הרוב המוחלט של הכניסות (כ- 700 כניסות) לפוסט שפירסמתי היו דרך פייסבוק (500 ומעלה), כפי שניתן לראות מגוגל אנליטיקס:
מתוך אותם 700 מבקרים, כ- 157 איש המשיכו למסמך התירגום (לפחות, כי יכול להיות שהגיעו למסמך אנשים גם דרך הפייסבוק):
הדרך שבה פירסמתי את הפוסט הייתה לתת את הקישור אליו על הקיר שלי, ועל הקיר של כמה חברים שידעתי שיהיו מעוניינים להשתתף בפרוייקט (זה מהלך מסוכן, שכן אם אני מפרסם את זה אצל חבר שלא מתעניין בפרוייקט – קיים הסיכון לעשות sociale-spam, משהו שאנחנו מ-א-ד רוצים להמנע ממנו.)
אחת הקהילות המתהוות שעזרו לי לקדם את הפרוייקט היא קהילת הספקנים בישראל (אליה אני משתייך בגאווה). זוהי קבוצה של אנשים אשר שואפים לקדם חשיבה (וספקנות) מדעית. ומה יותר מתאים מאשר פרוייקט כמו זה שמזכיר לכולנו שהעולם מדהים (גם מבלי שצריך שיהיו בו דרקונים ופיות. אפילו שדרקונים ופיות זה מגניב). כדי להכיר את קהילת הספקנים יותר, המקום לבקר הוא הגוגל-קבוצה שלנו, תצטרפו ותגידו שלום 🙂
על למה הפרוייקט "הצליח"
לדעתי, הסיבה העיקרית לכך שהפרוייקט הצליח היא פשוט כי מדובר בפרוייקט מגניב (תבקרו בדף האפליקציה כדי להבין למה אני מתכוון).
והסיבה השניה היא שהפעילות של התירגום היא כייפית. כפי שכתבה לי ידידתי (פראפרזה על משהו שכתבה קרן): "נכנסתי רק כדי לתרגם כמה ווירוסים, ופתאום מצאתי את עצמי מתרגמת עוד ועוד. זה ממש ממכר!"
על "ביזור תירגומים", או: למה הפרוייקט הזה הוא *לא* דוגמא ל-crowd sorcing!
כשדיברתי על זה עם חברי הטוב אייל סלע (a.k.a: one of the real web experts out there)
הוא שאל אותי "אבל למה זה בעצם עובד?! הרי יש כל כך הרבה דרכים שבהם זה יכול להכשל. אנשים יכולים למחוק את המסמך בטעות, או לתרגם רע, או להוריד פסיק במקום הלא נכון. או אפילו לשבש את הטקסט בכוונה, למה זה לא קרה?"
הפליאה של אייל הייתה מוצדקת. הרי מה שעשיתי היה לפתוח מסמך-גוגל בשביל שאנשים יערכו אותו. המסמך הוא אסופה של הרבה פיסקאות, שחייבים לשמור על הסדר שלהם, ועל הפסיקים וגרשאים במקום (כדי שהאפליקציה תוכל אחר כך להשתמש בה). אומנם יש מעקב אחר גירסאות, ואפשר היה לחזור אחורה. אבל באופן כללי, זה גן עדן לטרולים ולשגיאות תמימות.
התשובה לכך היא שהפרוייקט הזה מדגים את ההבדל בין crowd sourcing (מיקור המונים, עליו ארחיב מיד) למול משהו שאייל ואני החלטנו בשיחה לקרוא לו friend sourcing (מיקור חברים):
מיקור המונים (הסבר מויקיפדיה) – הוא הפנייה של ביצוע משימה או משימות, אשר לרוב היו מתבצעות בידי עובדי חברה או עובדים מטעמה, לביצוע על-ידי קהל גדול ("המונים").
אחת הדוגמאות היפות ביותר למטלה הזו היא הפרוייקט ר-קאפצ'ה. כתבתי בזמנו על איך גוגל משתמש בפרוייקט הזה כדי לקודד אינספור ספרים סרוקים לשפה שמחשבים יכולים לקרוא.
האיש שהמציא את ר'-קאפצ'ה העלה לאחרונה סרטון מצויין (רק 16 דקות) על הרעיון של ללמד אנשים שפה זרה באמצעות זה שנותנים להם לתרגם טקסטים. ודרך תהליך הלימוד, האנשים לומדים (בחינם) את השפה, והרבה טקסטים יתורגמו בין שפות (לדוגמא, תדמיינו שאפשר כך לתרגם את כל ויקיפדיה האנגלית לעברית, דרך התהליך שבו אנשים ילמדו אנגלית…)
הנה הסרטון בו המפתח, לואיז ון האן, מספר על הפרוייקט:
מיקור המונים לעומת מיקור חברים
הסוגיה היא שכדי לפתח מערכת טובה למיקור המונים, חייבים לבנות אותה כך שהיא תהיה יציבה לשגיאות. כי אם נותנים להמון אנשים לבצע משימה, באופן סטטיסטי, חלקם יפשלו ויעשו בלאגן (בטעות, או לעיתים בכוונת זדון). חייבים לבנות את המערכת כך שהיא תהיה אמידה לנסיונות של מעט אנשים לפגוע במערכת לשאר המשתמשים.
עם זאת, מערכת כזו חייבת להיות יחסית מובנה, וזה גם אומר ש"תוכנות מדף" (כמו גוגל-דוקס) לא יתאימו עבורה, היות ותוכנות מדף לרוב מאפשרות יותר מידי חופש פעולה למשתמשים.
המסקנה מכל זה היא שפרוייקט התירגום של "סדרי גודל ביקום 2" לא היה יכול להתבצע באמצעות "מיקור המונים".
אבל, הוא כן היה יכול להתבצע באמצעות "מיקור חברים". הכוונה פה היא לפרוייקט אשר משווק רק למעגל הראשון והשני של החברים שלי, אנשים עליהם אני סומך (או שהחברים שלי סומכים עליהם). כאשר הפרוייקט מגיע לקהל הזה, מובטח לי שהאנשים יעשו מאמץ כנה לעזור (או לפחות, לא לפגוע) במייזם.
מיקור-חברים זה מה שאנחנו עושים כשאנו מארגנים מסיבת "תביאו את האוכל של עצמכם". זה לא פרוייקט שאפשר להעלות את הסקאלה שלו לאלפי אנשים, אבל כל עוד מדובר בכמה עשרות (או אפילו מאות), המערכת מתפקדת.
התחלה של פרוייקט מיקור חברים הופך אתכם לסוג של "מנהיגי שבט" קטנים (במשמעות של להוביל אנשים בפרוייקט מסויים). סביב פרוייקט מיקור חברים, אפשר לדמיין התחלה של התאגדות חברתית דרך האינטרנט. אבל גם אם הפרוייקט לא יזלוג מחוץ למעגל החברים שלכם, עדיין עשיתה משהו שתרם לחבריכם, ולכם.
מוסר ההשכל: מיקור חברים ואתם (friend sourcing and you)
מוסר ההשכל של הפרוייקט הזה איננו שאפשר לפתוח גוגל דוק, לשתף אותו עם אלפי אנשים – ושיהיה שיתוף פעולה פורה. מרגע שתתרחקו מידי ממעגל החברים שלכם אני מנחש שצרות יתחילו להגיע. פרוייקט שדורש אלפי אנשים בשביל שהוא יעבוד, צריך מערכת חזקה בשביל להתמודד עם שגיאות (לדוגמא, ויקיפדיה)
אבל, באמצעות הכלים הנגישים של היום (גוגל-מסמכים, פייסבוק, וכן הלאה), כל אחד מכם, הקוראים היקרים שלי, יכול לפתוח פרוייקט "בינוני", אשר השלמתו יכולה להתבצע באמצעות מאות חברי-הפייסבוק שלכם. בזכות הטכנולוגיות הנוחות של היום, לפרוייקט שלכם יש תקווה להתממש.
אל תחשבו על להקים פרוייקט אחד למאות אלפי אנשים (כמו ויקיפדיה לדוגמא). תחשבו על זה שאלפי מכם יקימו אלפי פרוייקטים, כל אחד יבוצע על ידי עשרות חברים. אבל התוצאה שלו תהיה עולם מגניב ביותר עבור כולנו.
שלום חברי האינטרנטיים, יש לי בשבילכם משימה! (ואחריה ההסבר של למה)
אני רוצה שתכנסו למסמך הזה כאן: מסמך תירגום. ובכל מקום שמופיע משפט (או מילה באנגלית) תתרגמו אותו לעברית. אל תשנו בשום צורה את הרווחים או הפסיקים. זה מסמך שצריך יהיה אחר כך להעביר לקובץ פלאש, אז הכרחי לשמור על המבנה שלו כמו שהוא. חלק מהדברים במסמך הם קלים לתירגום, וחלק צריכים מומחים ללשון-מדעית/פיזיקאלית…
עכשיו הנה ההסבר למה:
רקע: לפני כמה ימים חבר מהלימודים (הידוע בתור ליעד המחונן) שלח אלי קישור למשחק פלאש חינוכי בשם "The scale of the universe".
מדובר במשחק שמאפשר לנו להזיז בר-ניווט כדי לזוז בין רזולוציות שונות של היקום המוכר. בכל רזולוציה, אפשר לראות אובייקטים שונים באותו הגודל (החל ממיתר קוואנטי ועד הגודל המקסימאלי של היקום המוכר. ובדרך יש גם את העולם של world of warcraft, לאנשים שיצרו את זה יש חוש הומור). ניתן ללחוץ על כל אובייקט בדרך כדי לקבל עליו מידע (מה הגודל שלו, וקצת פרטים כלליים).
מדובר במשחק שממחיש באופן נפלא עד כמה העולם לפי הראיה במדעית (גם מבלי שנידרש לפסאבדו מדע ודרקונים קסומים), הוא מ-מ-ש מגניב.
אחרי שראיתי את הסרטון, יצרתי קשר באימייל עם מי שבנה את הסרטון ושאלתי אם הוא יסכים לתת לי (לנו 🙂 ) לתרגם את המסמך לעברית. הוא אמר שכן, ושאז אפשר יהיה להטמיע אותו באתרים אחרים. האם זה לא יוזמה מגניבה לחלוטין לילדי ישראל הקטנים (שעוד לא למדו איך לקרוא אנגלית מדעית?)
הנה פרומו של משחק הפלאש דרך סרטון יוטיוב:
להתראות במסמך 🙂
נ.ב: אני מתנצל לקוראי הנאמנים על שהם קיבלו אימיילים עם פוסטים ישנים ביומיים האחרונים – זה בגלל קריסה לא מתוכננת של האתר, ויוזמת חילוץ שדרשה כמה פליק פלאקים. אולי אני אכתוב על זה פוסט בקורס. נראה.
נ.נ.ב: אין לי שום בעיה עם דרקונים קסומים, אני לחלוטין בעדם.
כבר סיפרו לכם ש"צדק חברתי" עולה כסף, אבל האם שאלתם את עצמכם מהו הערך הכלכלי של חברה בריאה ומתפקדת? (פוסט אורח מאת אחי החריף, שוקי גלילי)
אנחנו בתקופה בה רבים שואלים את עצמם ואת זולתם, מה השיגה מחאת הקיץ ומה עשויה להשיג מחאה בכלל, וכיצד ראוי למחות. ככל שהדיון הזה חשוב, הוא לא מייתר את העיסוק בשאלות הקשורות לערכים, המטרות והעקרונות של המדינה בה אנחנו רוצים לחיות.
מצד אחד, תנועות המחאה המקומיות והעולמיות עוסקות הרבה בשאלות הקשורות לידע ולמידע, כולל חופש המידע, הזכות לדעת ועצם האפשרות לדעת דברים בעולם של דיסאינפורמציה (אם תרצו, זהו ה"מה אני יכול לדעת"). חלקן גם לא רואות עין בעין בנושא הלגיטימיות והאפקטיביות של אפיקי מחאה שונים ("מה אני רשאי לעשות").
ומצד שני, מטרות קונקרטיות ומוצהרות של המאבק (חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, סיוע חירום לניצולי שואה שמצבם הכלכלי קשה, הסדרת ענף השכירות בחוק, תקצוב דיור ציבורי ודיור בר השגה, העברת עובדי קבלן להעסקה ישירה, וכו') לא מייצגות השקפת עולם קוהרנטית אחת אלא אוסף של פתרונות לבעיות שהן תוצאת השיטה הקיימת.
להחליף את השיטה?
רבים, חלקם עדיין "בשטח" גם בימים האלה ואחרים בוודאי יצטרפו בחודשים הבאים, נחושים באמונה ובדרישה ל"צדק חברתי". דרישה אינטואיטיבית שמבטאת את הכמיהה למדינה שמושתת על ערכים כמו ערבות הדדית וכבוד האדם, ומצייתת לציווי "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב פסוק ג').
אבל בשורה התחתונה, רוב האנשים עדיין שבויים בתפיסה שרווחה, ביטחון כלכלי ודאגה לחלש הם מין "מס" שעלינו לשלם כדי להיות מוסריים יותר, או כדי שאנחנו בעצמנו לא נהפוך יום אחד "נזקקים למיניהם" כפי שקרא לזה נתניהו.
בכך יש, לפחות במידה מסוימת, הפנמה של הגישה לפיה סעד תמיד יבוא על חשבון צמיחה ולהפך – גישה שזוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ לועג לה ומכנה אותה "פנאטית" (ראו הרחבה על כך בפוסטים "האמת על האינפלציה החוזרת" ו"השקר הניאו-ליברלי").
אדרבא, אומר שטיגליץ, מדיניות כלכלית שכרוכה ביצירת עוני והגדלת פערים, תמיד מערערת את היציבות החברתית באופן שמוביל למשברים כלכליים. יותר מזה: המדיניות הזו, כשלעצמה, היא זו שיוצרת את המשברים, וכמעט תמיד זה מתחיל בבועה נדל"נית. נשמע מוכר?
הערך הכלכלי של ההוצאה הציבורית
ערכים לא זקוקים להנמקה רציונלית. אין צורך לנמק מדוע כל ניצול שואה הנמצא במצוקה הוא חרפה למדינה ולחברה בישראל.
אבל כשרוצים לתרגם את הערכים למדיניות, כדאי לדעתי לדבר גם על ערך כלכלי וליצור סביבו מסגרת של דיון רציונלי. תמיד יהיו מי שיציבו מכשולים בטענה ש"אין כסף" – טענה רציונלית, גם אם לא נכונה. לטענות כאלה אפשר להשיב גם תשובות אידיאולוגיות ערכיות, אבל לא רק.
ספיבק-יונה טענו שלהמלצות טרכטנברג אין משמעות, כי טרכטנברג התעקש על חוק כלל ההוצאה, שמשמעותו המעשית היא שההוצאה הממשלתית לא הייתה משתנה לו ההמלצות היו מיושמות – רק הסעיפים היו משתנים.
אבל אפשר לטעון טענה מרחיקת לכת יותר: לא רק ש"תקציבים חברתיים" לא עולים כסף שאין, אלא שרובם מהווים השקעה טובה. כלומר, מלבד טענת ה"יש כסף" של שפיבק-יונה, חשוב גם לטעון ולהזכיר ש"זה ישתלם לנו" גם כלכלית.
שירותים "חברתיים" כמנוע צמיחה
בעצם זה ברור לכולנו באופן אינטואיטיבי: כלכלת המדינה מפיקה ערך רב מכך שהחברה באותה מדינה בריאה יותר, משכילה יותר, לא חיה ברחוב ולא חיה בפחד מתמיד לבטחונה הכלכלי.
יש כלכלנים שמציעים לראות ב"תקציבים החברתיים" מוצר ציבורי, שרק המדינה יכולה לספק. ואכן, כמו כבישים, צבא או מערכת משפט, אפשר להסכים שקשה לקיים חיי מדינה תקינים ומשק משגשג עם 1.7 מיליון עניים, ולכן התערבות (מסוימת לפחות) של המדינה היא הכרחית.
זו נוסחא שאולי קלה יותר להבנה למי שהתפתו בעבר להאמין שכוחות השוק יכולים לפתור כל בעיה. בסופו של דבר, גם הם יכולים להבין את השלכות התסיסה החברתית על היציבות הכלכלית.
אבל באותו אופן גם קל לבסס את הקשר בין השקעה בחינוך לבין צמיחה, ואת הנזק שגורמת המגמה הקיימת בישראל, של גלגול ההוצאה על חינוך מקופת המדינה לכיסי ההורים (התוצאה הלא מפתיעה היא שאי-השוויון בהכנסה מתורגם לאי-שוויון ביכולת ההשתכרות ובפריון של הדור הבא, ובשלב זה בירידה של תלמידי ישראל בדירוגים בינלאומיים).
לא את כל התועלות הנובעות מהשקעה בשירותים חברתיים אפשר לכמת ולשלב בנוסחאות, אבל יש מספיק דוגמאות לכלכלות שבהן מדיניות אחרת הובילה לתוצאות טובות יותר, גם במונחים של צמיחה וגם במונחים של "צדק חברתי".
