הומאופתיה היא קישקוש. היא לא עובדת, היא לא "בערך" עובדת, היא גם לא עובדת "לפעמים". היא פשוט לא עושה שום דבר מעבר למקריות ולאפקט הפלאסבו (לפי מכלול מאד מאסיבי של ראיות אשר הגיעו ממחקרים מדעיים מאד מושקעיים, יותר ממה שלדעתי הגיע לתחום הפסאבדו-רפואי הזה).
אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, רוב הסיכויים שאתם מסכימים עם מה שכתבתי. עם זאת, סביר להניח שחלק מחבריכם לא מסכימים איתכם. במקרה כזה, יש סידרה של טיעוני נגד (יותר מידי) נפוצים אשר אתם צפויים להיתקל בהם, באם תאמרו לחבריכם את דעתכם על הומאופתיה.
כדי לחסוך לכם (ולי) זמן, גלעד דיאמנט עשה את מלאכת הקודש (או הדבר הכי קרוב לזה, עבור אתאיסט גמור), של לרכז את סידרת הטיעונים בעד (ואז נגד) האפקטיביות (כביכול) של הומאופתיה. אתם מוזמנים להפיץ את התרשים בפייסבוק, בבלוג שלכם, באימייל, לחברים, או לתלות עותק מודפס בחדר הישיבות של המשרד. אני לא חושב שזה ישנה את דעתם של מאמינים כבדים, אבל זה עשוי "לחסן" מוחות צעירים מהפיתוי של אמונות שווא. הנה התרשים (ניתן ללחוץ עליו לגירסה מוגדלת)
התרשים הופיע במקור בבלוג "חשיבה חדה" בפוסט על הומאופתיה אשר כולל הרבה קישורים וסרטונים שימושיים. הנה רק אחד מאותם סרטונים חביבים (3 דקות על מה זה הומאופתיה, וכיצד מבצעים ניסויים אשר בוחנים את ההומאופתיה):
ולסיכום, כמה הערות מתפלספות, למקרה והשפה בבלוג מציקה לכם בשל חוסר דיוק:
אני חושב שראוי להדגיש (ואני עושה זאת עם התלמידים שלי, וברמה האישית, ובאופן כללי) – ש"אמת" היא משהו שאין לנו (לתפיסתי) גישה ישירה אליו. למעשה, למיטב ידיעתי, אין לאף אחד מאיתנו דרך להשיג אף "אמת" אבסולוטית אחת לגבי המציאות (וזאת תחת ההנחה שבכלל קיימת אמת אחת).
זאת משום שכל הסקה שאנו מבצעים לגבי המציאות מתבססות תמיד על הנחות, נתונים והסקה משניהם – ותמיד ייתכן שיהיו שגיאות בתהליך.
That said – אני כן חושב שיש רמות "סבירות" של אמת. יש תחומים שעליהם יש סבירות מאד מאד גבוהה (לדוגמא, שעכשיו לא אמצע הקיץ, למרות שלך תדע נכון?)
ויש תחומים לגביהם אין לנו יכולת רצינית לדבר על סבירות (לאירן יהיה נשק גרעיני או לא?).
אך בין לבין, ישנם תחומים לגביהם אפשר (תחת סט שבעיני הוא "סביר" של הנחות ונתונים) לומר עליהם שהם אמת די סבירה. ועם זאת, לאנשים רבים יש אינטרס לעמעם את הסבירות של האמת הזו (תחת אמטלות של "הכל יחסי" "אי אפשר לדעת כלום" וכו וכו').
ובמצבים כאלה, אני רואה ערך בשקר הפדגוגי שבו אני משתמש בכותרת של הפוסט, ושל הסטטוס הזה (וכך אני רואה את מה שכתבתי – שקר פדגוגי).
אפשר לטעון (באופן לגיטימי) שיש ערך ריגשי בהומאופטיה למי שמקבלים את הטיפול שלו. מאידך, אפשר לטעון (מה שאני מאמין בו) שהעיסוק בהומאופטיה מסית משאבים מפרקטיקות שיש בהם יותר ערך (פרקטי, אולי לא בהכרח ריגשי).
הרחבה קלה לגבי הנושא של מחקרים בעד ונגד הומאופטיה:
מחקר מדעי זה לא דמוקרטיה (במובנים מסויימים של סוציולוגיה של המדע אפשר לטעון שכן, אבל במובן עקרוני – של שאיפה אחר אמת – הוא לא). לאור זאת, זה לא שבודקים כמה מחקרים הצביעו בעד, כמה נגד – ואז סוכמים את הקולות שלהם לראות מי ניצח. בשביל ריכוז של מחקרי בעד-ונגד המציאו את הרעיון של "סקירה שיטתית" ו "מטא-אנליזה", שמטרותיהן הן בפירוש לרכז את הבעד ונגד, בשיטות איכותיות וכמותיות, ולהגיע למסקנה שהיא עיקבית.
ולגבי הומאופטיה – עשו זאת כבר כמה וכמה פעמים, וזה לא נראה טוב.
עוד הרבה התפלספויות נכתבו על הקיר שלי בהקשר זה, אפשר לקרוא אותם כאן.