עדיין לא הצלחתי להחליט האם הסיפור הזה יותר מצחיק או עצוב. כרגע אני נוטה לכיוון של מצחיק. והרי הטקסט המסביר:
גולשים יקרים, האתר שלפניכם היה האתר הרשמי של ועדת וינוגרד – ועדת החקירה לבדיקת מלחמת לבנון השנייה, אך במהלך חודש יולי 2009 כתובת הדומיין פקעה.. מישהו במדינת ישראל לא טרח לשלם 80 שקלים בעבור חידוש כתובת הדומיין.
כעת אנו רכשנו את כתובת האתר החשוב הזה, בתמורה למחיר הפעוט הנ"ל. גם אתם, לו רציתם, הייתם יכולים לקנות את האתר – כל אחד יכול.
מדינת ישראל מפקירה את נכסיה הדיגיטליים. גם את המאגר הביומטרי שמדינת ישראל מבקשת לבנות בימים אלה, נוכל לקנות יום אחד תמורת 80 שקלים. כשזה יקרה, חיינו יהפכו לגיהנום.
מוגש כחומר למחשבה מטעם המרכז לעצירת חוק המאגר הביומטרי WWW.NO2BIO.ORG
הנה הלינק לאתר של וועדת וינוגרד אשר אומץ על ידי מתנגדי המאגר הביומטרי.
מעבר לפאשלה שנתגלתה פה (שלמזלנו לא הייתה כל כך נוראה, דמיינו שחיזבאלה היו קונים את הדומיין הזה – איזה בושות זה היה עושה לנו), הרי שההפקרות של האתר עושה רושם שמסמלת מגמה כללית של שימוש "קר" באינטרנט על ידי הפוליטיקאים בארץ. הנטישה של אתר חשוב (גם אם מאד לא מושקע מבחינה טכנולוגית/עיצובית), כמו זה של וועדת וינוגרד עומד על רקע כתבתה של ד"ר קרין ברזילאי-נהון על עתיד הפוליטיקה ברשת , כתבה מושקעת ומעניינת אשר כוללת התייחסות יפה לאיך פוליטיקאים במערכת הבחירות האחרונה ניסו להגיעו לאנשים דרך האינטרנט, אך לאחר תום תקופת הבחירות הזניחו את נוכחותם האינטרנטית (כמעט) לחלוטין.
ההפקרות של חלק מהפוליטיקאים במרחב הווירטואלי הוא ההזדמנות של האחרים להרים את הכפפה. אובמה הצליח איפה שמקיין נכשל, אני מחכה לראות מי בארץ באמת יבין שבמהות המילים "מדיה-החברתית" נמצאת לא רק המילה "מדיה" אלא גם המילה "חברות".
מי שאני מאמין שהולך לגלות את המחיר הזה לעומקו בבחירות הקרובות הוא מאיר שיטרית אשר חיבר את שמו עם המאגר הביומטרי. הציבור אולי ישכח, אבל גוגל ישכח פחות. אני מחכה לראות את הפוליטיקאי שיכתוב בקמפיין שלו "מאיר שיטרית לא מתעניין בפרטיות האזרח. לא מאמינים לנו? תחפשו אותו בגוגל"